בוקר אחד במרפאה הווטרינרית בכפר סבא, עוד לפני שהספקתי להדליק את מכונת הקפה, מישהי דפקה על דלת הזכוכית. בחוץ עמדה אישה בשנות השבעים לחייה, לבושה במעיל בהיר, ובידיה כלבה קטנה וזקנה עם פרווה אפורה. הכלבה הייתה עטופה בשמיכת תינוק כחולה. האישה נשמה בכבדות כאילו רצה כל הדרך.

"דוקטור, אני יודעת שעוד לא פתחנו," היא אמרה, "אבל היא לא מפסיקה לרעוד. כבר שלושה ימים."

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את תמר ואת דולי. דולי הייתה כלבה מעורבת בת אולי חמש עשרה שנה, עם עיניים עכורות וצלקת קטנה על האוזן הימנית. הנחתי אותה על שולחן הבדיקה. הלב שלה פעם בחולשה, אבל קצב קבוע. לא היה שום דבר שהסביר את הרעד. לא חום, לא זיהום. רק תשישות.

תמר ישבה על הכיסא הצדדי, וידיה לא הפסיקו לקלוע את קצה השמיכה. סיפרה שהיא ודולי גרות לבד כבר שש שנים, מאז שבעלה משה נפטר. דולי הייתה זו שמצאה אותו בבוקר. היא ישבה ליד המיטה ויללה עד שהשכנה באה.

"אני לא יודעת מה לעשות איתה," אמרה תמר. "היא כבר לא אוכלת. היא רק שוכבת מול הדלת."

שאלתי אם קרה משהו חריג. תמר משכה בכתפיה. "כלום. אולי חום של אוגוסט. היא זקנה."

נתתי לדולי נוזלים, ורשמתי תרופה להרגעה קלה. כשתמר יצאה, הבחנתי שהיא הניחה את דולי על הרצפה בעדינות כזאת, כאילו הכלבה עשויה מזכוכית. דולי הלכה אחריה, צולעת קלות ברגלה האחורית. הדלת נסגרה. חזרתי למכונת הקפה.

כעבור שבוע תמר חזרה. הפעם בלי תור. היא עמדה בכניסה עם דולי על הידיים, והכריזה שדולי התחילה לברוח מהבית כל ערב.

"אני יוצאת לחצר לכמה דקות, ואז אני רואה אותה נעלמת. היא חוזרת רק בבוקר." תמר הגישה לי פתק מקומט. "השכן רשם לי לאן היא הולכת."

על הפתק היה כתוב בעיפרון: "הגינה ליד בית הכנסת ברחוב רוטשילד."

תמר סיפרה שהיא ומשה, כל ערב, היו יושבים יחד על הספסל הציבורי מול השער. משה היה חוזר מתפילת ערבית, מתיישב, פותח שקית גרעינים, ודולי נשכבת לרגליו. שנים ככה.

"משה נפטר ביום שני," אמרה תמר. "אני אסרתי על עצמי ללכת לשם. זה כואב לי מדי."

שאלתי אותה למה שלא תנסי בעצמה לשבת שם עם דולי.

תמר נעצה בי מבט. "ומה אני אגיד לה? שהוא לא יחזור?"

לא עניתי. דולי הסתכלה על תמר כל הזמן הזה.

כעבור חודש ימים תמר התקשרה למרפאה בבהלה. דולי לא חזרה הביתה. יצאתי מהמרפאה לפני סגירה ונסעתי לגינה. מצאתי אותן יחד. תמר ישבה על הספסל, ודולי שכבה לידה, מכורבלת על מעיל גבר ישן עם רוכסן שבור. התברר שתמר לא זרקה אף אחד מהבגדים של משה. היא שמרה הכול בקופסאות קרטון במחסן. מישהו, אולי היא עצמה באחד הערבים, הוציא את המעיל הזה לגינה.

תמר הסבירה לי בשקט שהיא באה לכאן כבר שבוע. היא התיישבה בקצה הספסל, רחוק ככל האפשר מהמקום שבו ישב משה. דולי קפצה למעלה, הסתובבה פעמיים, והתיישבה בדיוק במקום ההוא, על המעיל.

"היא רוצה את משה," אמרה תמר. "ואני… אני רוצה את שניהם. אני לא יודעת איך להמשיך מכאן."

ישבתי על הספסל השכן. לא אמרתי כלום. דולי נשמה לאט יותר, ועצמה עיניים.

כעבור שישה שבועות תמר הגיעה למרפאה עם כלבה חדשה, גור קטן עם אוזניים שמוטות. דולי נפטרה שבועיים קודם לכן. תמר מצאה אותה בבוקר על המעיל של משה. היא קברה אותה בחצר האחורית של הבית, מתחת לעץ הלימון שמשה נטע. על אבן קטנה היא ביקשה לחרוט: "דולי. היא ידעה."

"אני לא מחליפה אותה," אמרה תמר, מלטפת את הגור. "פשוט לימדתי את עצמי לשבת על הספסל הזה שוב."

הגור ליקק את ידה. תמר שלפה מכיסה שקית גרעינים שחורים. מזגה לי מעט ליד פתחת העיתון. "בשביל הדרך, דוקטור. תודה שעשית כברת דרך בעצמך."

חזרתי למרפאה. הספסל ליד בית הכנסת נשאר ריק בערבים הראשונים. אחר כך, לאט, חזרו לשבת עליו אנשים. תמר ישבה בקצה. לידה ישב הגור. באמצע, במקום המדויק שבו ישב משה, הניחה תמר את המעיל עם הרוכסן השבור.

אף אחד לא העז להזיז אותו.