HE

Я убираю посуду в банкетном зале "Ротшильд" на бульваре в Ришон ле-Ционе уже четырнадцать лет, повидала всякое, но эту субботу забуду не скоро. Меня зовут Симона, мне пятьдесят

השמש של אמצע יוני נכנסה דרך החלונות הגבוהים של חדר הלידה בבית החולים "וולפסון" בחולון, ונועה משכה את הווילון כדי שלא יפריע לתינוקת לישון. יממה בערך אחרי הלידה,

אני עובדת כצלמת עשר שנים, אבל דבר כזה לא ראיתי מעולם. ההזמנה הגיעה בהמלצה — בייבי שאוור בווילה בהרצליה פיתוח, אמור היה להיות מהודר, עם עוגה, בלונים וערימת

אני עובד במסעדה הזאת שלוש עשרה שנה. התחלתי כמלצר, היום אני מנהל את האולם. אני מכיר כל חריקה בפרקט ליד הכניסה, כל פינה שבה מסתתר ריח של דג

"תפלוט את זה מיד, יוסי, הם פשוט מרעילים אותך!" הכיסא של דבורה נדחף לאחור ברעש כזה שכולם קפצו. הצלחת עם חזה הברווז שאריאלה בישלה שלוש שעות נחתה בפח

גרשון גר לבד במושב עמוקה, בגליל העליון, קרוב ליער ביריה. בית אבן ישן עם שני חלונות אל הגינה, ומעבר לגינה חומת עצי אלון. בבוקר היה יוצא למרפסת ומביט

החמות נתנה לי עשרים וארבע שעות לארוז, כי בדירה שלי הייתה אמורה להיוולד הנכדה שלה. לא התווכחתי. לא בכיתי ליד השולחן. אמרתי רק "בסדר" והלכתי להביא מזוודה. קוראים

הפעם הראשונה שהחזקתי את הנכדה שלי בזרועות הייתה אמורה להיות הרגע הכי שמח בחיים שלי. במקום זה, אחות בבית החולים לחשה לי משפט אחד שהפך את כל השמחה