"תפלוט את זה מיד, יוסי, הם פשוט מרעילים אותך!" הכיסא של דבורה נדחף לאחור ברעש כזה שכולם קפצו. הצלחת עם חזה הברווז שאריאלה בישלה שלוש שעות נחתה בפח האשפה, ממש מול העיניים של האורחים המזועזעים.
זה קרה בדירה של אריאלה ושל בעלי, אבנר, ברחוב ביאליק בפתח תקווה, בקומה שלישית בלי מעלית — משהו שדבורה, אמו, אף פעם לא שכחה להזכיר "בגילי לטפס ככה". השולחן היה ערוך לכבוד ראש השנה: תפוחים בדבש, ראש דג, ובמרכז — הברווז שאריאלה עבדה עליו מהבוקר. במטבח, על אדן החלון, עמד עציץ בזיליקום שהיא לא הצליחה להרוג כבר שנתיים, ומהרחוב עלה ריח של עשן מהמנגל של השכנים מלמטה שכבר התחילו לחגוג.
אני יוסי, דודו של אבנר. הגעתי מחיפה במיוחד לארוחה הזאת, ולא רק בשביל הדג הממולא. יש לי חברת ייבוא ציוד תעשייתי, ואני צריך לסגור החלטה סופית אם אני נותן לחברת הבנייה של אבנר את הקבלנות-משנה על הפרויקט בקריית שדה התעופה. שני מיליון שקל, פרויקט שיכול להציל את העסק שלו אחרי שנתיים קשות.
"אמרתי לך, אבנרוש, אסור לתת לאישה כזאת לארח אורחים חשובים," דבורה קטעה את עצמה שוב, מסתכלת עליי בעיניים דומעות. "מר, סליחה, יוסי, תבין, יש לי בעל תפוסה בקיבה, ואתה בכלל לא יכול לדעת מה יש בתבשיל הזה. חמוץ, חומץ מרוסס, איך אפשר לתת דבר כזה על שולחן חג?"
אבנר הביט בי, אחר כך באמו, אחר כך באשתו. הידיים שלו לחצו על מפית הבד עד שהיא התקמטה.
אריאלה שתקה. לא בכתה, לא התווכחה. פשוט עמדה שם עם הידיים ריקות, אחרי שרגע קודם החזיקה בהן את המגש.
"אמא, אולי נדמה לך?" אבנר ניסה. "אריאלה מבשלת מעולה תמיד."
"נדמה לי?!" דבורה כמעט צרחה. "תטעם בעצמך! זה חומצה טהורה! או שהיא בילבלה במידות, או שהיא רצתה במתכוון לבייש אותנו מול הדוד. אני רק אהבתי אותה, בן, רק רציתי לעזור. נכנסתי למטבח לבדוק מה קורה עם הסיר, ומצאתי משהו חמוץ נורא. אז חשבתי, טוב, צריך להציל את הילדה, הוספתי סוכר, תבלינים… הוספתי לך, אריאל'ה, מרכיב סודי כדי לתקן קצת את הטעם, אבל שום דבר כבר לא עזר, הבשר ספג את זה עד הסוף!"
וזה היה הרגע שבו דבורה, בלי לשים לב, הודתה בפני כולם שהיא נכנסה לסיר של מישהי אחרת בלי רשות והוסיפה משהו.
אריאלה שאלה בשקט: "דבורה, איזה בדיוק מרכיב סודי הוספת לסיר על הכיריים?"
"מה זה משנה עכשיו!" דבורה נופפה בידה, שמה לב שאני מקשיב בתשומת לב. "ניסיתי להציל את הבישול שלך, אמרתי לך. אבל זה היה מקולקל מלכתחילה. יוסי'לה, אל תדאג, יש לי בתיק בורקסים ביתיים, כאילו הרגשתי שזה יקרה, אני מחממת עכשיו!"
היא זזה לכיוון המטבח, אבל אריאלה הקדימה אותה ועמדה בדלת.
"אין צורך לחמם כלום," אמרה אריאלה. "העניין הוא שחזה הברווז שזרקת עכשיו לפח היה מוגש עם רוטב אחר, לא מהסיר על הכיריים. בסיר באמת עמדה גרסה מקולקלת. את הריבת החמוציות האמיתית העברתי לכלי אחר ושמרתי בתנור סגור, בזמן שאת עשית סדר ליד הכיריים."
היה שקט מוחלט. דבורה קפאה באמצע הצעד, החיוך שלה נמס.
"מה את ממציאה?" היא נשכה. "ראיתי אותך יוצקת רוטב!"
"מהסיר על הכיריים יצקתי רוטב לצלחת אחת בלבד," אריאלה פנתה לשולחן. "לצלחת שלך, דבורה. כי לשם, ככל הנראה, תכננת להפנות את תשומת הלב שלי. שמתי לב מוקדם שיש ריח חומץ מהסיר, ופשוט החלפתי כלים לפני ההגשה. חשבת שקלקלת את כל המנה, אבל נפגעה רק המנה שאת כל כך רצית 'להציל'."
הרמתי את העיניים לאחותי. אני איש עסקים, אני שונא דרמות משפחתיות שמפריעות לעבודה.
"דבורה, זה נכון?" קולי היה כבד. "עשית את הקרקס הזה בכוונה, כדי להציג את הכלה שלך כמטומטמת? מול העיניים שלי, כשאת יודעת בשביל מה כולנו כאן?"
"יוסי'לה, אתה מאמין לילדה הזאת?!" קולה נשבר. "היא ממציאה הכל! אבנר, תגיד לה! היא מלשינה עליי מול המשפחה!"
אבנר ישב עם הראש מורכן. הוא הכיר את האופי הקשה של אמו, את הצורך שלה לשלוט בכל דבר, ואת היחס שלה לאריאלה — "לא באמת שווה למשפחה שלנו", כפי שהיא אמרה לא פעם.
"אמא, מספיק," אמר אבנר בשקט. "אריאלה צודקת. ביקשו ממך לא להתערב בבישול."
"ככה?!" דבורה עברה להתקפה. "נגד אמא? בשבילה? כל החיים דאגתי לך, ואתה מוכן לבייש אותי מול אנשים בגלל חתיכת בשר?! אם לא הייתי עוזרת לך בהתחלה, לא היית מגיע לכלום!"
אבל האקורד האחרון לא היה שלה. אריאלה ניגשה בשקט למזנון, לקחה את הטלפון והעבירה שידור למסך הטלוויזין בסלון. במטבח שלהם התקינו לפני חצי שנה מצלמת אבטחה רגילה, אחרי שהכלב הקטן שהצטרף למשפחה אהב לכרסם כבלים.
בסרטון נראתה דבורה, מציצה בחשש לכיוון הדלת, מוציאה מכיס המעיל שלה בקבוקון כהה ושופכת אותו לתוך הסיר, מערבבת בקפידה בכף. התמונה הייתה כל כך ברורה שכל התנצלות הפכה מיותרת.
קמתי מהכיסא, קיפלתי את המפית, הסתכלתי על אבנר.
"את החוזה נסגור מחר במשרד. יש לך אישה חכמה וזהירה, היא יודעת לחשב סיכונים מראש. אבל בענייני המשפחה, הגיע הזמן לעשות סדר. מלחמות מטבח כאלה מזיקות לעסק."
דבורה תפסה את התיק שלה בתנועה חדה ויצאה מהדירה בלי מילה, טרקה את הדלת כל כך חזק שהעציץ בזיליקום על אדן החלון קפץ ממקומו.
עברו שלושה שבועות. החוזה נחתם, שני מיליון שקל, שנתיים עבודה מובטחת. אבנר ואריאלה ישבו איתי במשרד שלי בחיפה, על שולחן זכוכית מלא ניירת, כשאריאלה הוציאה מהתיק שלה תיקייה ירוקה.
"יוסי," היא אמרה, "רציתי שתדע — אני והדירה שלנו רשומות משותף, אבל חשבון הבנק של העסק הקטן שלי, סטודיו הבישול שפתחתי בשנה שעברה, פתחתי על שמי בלבד, נפרד לגמרי מהחשבון המשפחתי. אחרי מה שקרה בראש השנה, ביקשתי מעורך הדין שלי לוודא שגם אם דבורה תנסה שוב איזה שהוא מהלך — ואני לא בטוחה שהיא תפסיק — היא לא תוכל לגעת בשום דבר ששייך לי."
היא הניחה על השולחן את ההסכם עם חתימה טרייה ודף אישור מהבנק. אבנר לא אמר כלום, רק הניח את היד שלו על היד שלה.
טלפון של דבורה צלצל אצל אבנר באותו ערב. היא ביקשה לבוא לארוחת שישי הקרובה, "כדי לתקן דברים". אריאלה ענתה לו בשקט, בלי כעס: "היא מוזמנת. אבל למטבח היא לא נכנסת יותר לבד. וזה לא ייפתח לדיון."
