החמות נתנה לי עשרים וארבע שעות לארוז, כי בדירה שלי הייתה אמורה להיוולד הנכדה שלה. לא התווכחתי. לא בכיתי ליד השולחן. אמרתי רק "בסדר" והלכתי להביא מזוודה.
קוראים לי נעמה, אני בת שלושים ושמונה, ותשע שנים הייתי אשתו של אורי. באותו ערב ישבנו בפינת האוכל בדירה ברחוב יפו בירושלים, מבעד לחלון נדלקו האורות ברחוב, ומלמטה עלה ריח הבייגלה מהדוכן ליד הכניסה — אותו מוכר תמיד, מגיע לשם כל יום בחמש אחר הצהריים. רבקה, החמות שלי, הניחה את המזלג ליד עוגת הגבינה שלא נגעה בה ואמרה את זה בשלווה כזאת, כאילו היא קובעת תפריט לשבת.
"את צריכה לעבור דירה עד מחר. הילד של רן ומיכל ייוולד כאן, ולך כבר אין כאן מקום."
רן הוא הבן של אורי מנישואיו הראשונים. היה בן שתים־עשרה כשהכרתי אותו — סגור בתוך עצמו, חשדן כלפי כל מבוגר שניסה להתקרב אליו. במשך שנים עשיתי איתו שיעורי בית בחשבון, הלכתי לישיבות הורים, זכרתי כל יום הולדת, קניתי לו סווצ'רים מאותה מותג כמו החברים שלו לכיתה, כדי שלא ירגיש נחות. מעולם לא כפיתי עליו לקרוא לי "אמא". אבל רבקה עשתה הכול כדי להרוס את מה שבניתי.
"המשפחה שלו זה אבא ואני," חזרה ואמרה לי במטבח, כשאורי לא שמע. "אל תבלבלי לו את הראש."
רק אחרי שנים הבנתי כמה פעמים היא הסיתה את רן נגדי. אמרה לו שאני לא אוהבת אותו, שאני רוצה לשלוח אותו לפנימייה, שבגללו הנישואים שלנו לא מאושרים. ואני, במשך תשע שנים, אהבתי אותו בשקט, בלי לדרוש שום דבר בתמורה.
"את אף פעם לא נתת לאורי ילד," הוסיפה רבקה, לוקחת את הכוס שלה. "היית חולה בגיל עשרים וחמש וזאת אשמתך שאת לא יכולה ללדת. את צריכה להיות אסירת תודה שבכלל נתנו לך להעמיד פנים שאת אמא."
לא צעקתי. הנחתי את כוס המים בצד, כי פחדתי שהיד שלי תרעד, ושאלתי רק:
"אורי יודע שאת מגרשת אותי?"
רבקה חייכה כאילו ניצחה במשהו חשוב.
"הבן שלי עייף מלשאת אותך על הגב. אולי סוף־סוף מצא מישהי שלידה הוא שוב מרגיש גבר."
ואז כל הפרטים המוזרים מהחודשים האחרונים התחברו לתמונה אחת. נסיעות עבודה פתאומיות לחיפה. הטלפון תמיד מונח עם המסך כלפי מטה. הודעות שנמחקות תוך שנייה. ריח בושם זר על צווארון החולצה. והרוך המוזר בקול של רבקה כשהזכירה את השם מיכל.
לקחתי את התיק וקמתי מהשולחן.
"בסדר," אמרתי. "אני עוברת מחר."
רבקה הרימה את הסנטר, מרוצה ממה שנראה לה כניצחון מוחלט. לא היה לה מושג שהאישה שהיא בדיוק זרקה החוצה היא הסיבה היחידה שבזכותה הם עוד יכלו לגור בדירה הזאת אפילו לילה אחד נוסף.
כי אני, כבר שלוש שנים, שילמתי על הדירה הזאת. כל שכר הדירה. שבעת אלפים ומאתיים שקל בחודש, נגבים אוטומטית מהחשבון שלי, כי חברת ההובלות של אורי הידרדרה וההכנסות שלו כבר מזמן לא הספיקו לחיים שבהם התגאתה אמו. אורי כיסה את הקניות בסופר וכמה חשבונות קטנים של חשמל — ההוצאות הנראות לעין, שאפשרו לו להעמיד פנים בפני רבקה שהוא עדיין ראש המשפחה. אני רוקחת קלינית, עובדת בבית חולים גדול בעין כרם ולוקחת תורנויות לילה שאף אחד אחר לא רוצה לקחת. אני מרוויחה יותר משרבקה אי פעם תיארה לעצמה. אורי התחנן שלא אספר לאף אחד את האמת — הוא לא היה מסוגל לשאת שאמו תראה אותו ככישלון. שתקתי, כי חשבתי שכך אני מגנה עליו.
למחרת בבוקר הגיעה חברת ההובלות שהזמנתי כבר בערב הקודם, כשישבתי במכונית בחניון ליד גן העצמאות, כדי שרבקה לא תשמע את השיחה מבעד לקיר. חדר אחרי חדר, הדירה התרוקנה. נעלמה הספה שקניתי במבצע בחנות ברחוב אגריפס. השולחן שליד היגתה רבקה את גזר הדין. תמונות, טלוויזיה, ציוד מטבח — כל מה שבמשך שנים קניתי מהמשכורת שלי. בפינת הסלון, על הרצפה, השארתי דבר אחד: מעטפה עם השם של אורי כתוב בכתב יד.
בפנים היה חוזה השכירות — האמיתי, עם שמי כשוכרת היחידה, ודף הדפסה מהבנק שמראה שלוש שנים של העברות בסך שבעת אלפים ומאתיים שקל, כל חודש, בזמן. לצידם פתק קצר: "מהיום שכר הדירה משלמים אתם. החשבון מצורף למטה. מועד ההעברה — עד החמישי בחודש, כמו שאני שילמתי עד עכשיו."
רבקה מצאה את המעטפה כשחזרה מהקניות ומצאה קירות ריקים במקום רהיטים. ראיתי אותה מבעד לדלת המעלית הפתוחה למחצה, בזמן שעדיין הורדתי את הקופסה האחרונה — היא עמדה במרכז הסלון הריק עם הפתק ביד, והפנים שלה איבדו צבע עם כל משפט. היא לא צרחה. היא צנחה על אדן החלון, כי כבר לא היה על מה לשבת.
אורי התקשר אליי באותו הערב עשרים ושבע פעמים. לא עניתי. שלחתי לו הודעה אחת: "החוזה עם בעל הדירה נגמר ברגע זה — אני הייתי הצד לחוזה, לא אתה. אתם יכולים לנהל משא ומתן על חוזה חדש או לחפש משהו זול יותר. את רן אני לוקחת בסופי שבוע, כמו שנסכם דרך עורכי דין."
במשך השבוע שאחרי בעל הבניין, מר כהן, התקשר אליי לשאול אם בכוונתי להאריך את החוזה לשנה נוספת — כי השוכרת עד כה, כלומר אני, תמיד שילמה בזמן ובלי בעיות. אמרתי שלא, שאני כבר שוכרת סטודיו בקטמון, קרוב יותר לבית החולים, ושהדירה ברחוב יפו יכולה לעבור לכל מי שיפנה ראשון — כולל המשפחה שגרה בה כרגע, אם ירצו לחתום על חוזה על שמם ועל חשבונם.
לא רצו. שבעת אלפים ומאתיים שקל בחודש זה יותר ממה שרן הרוויח אז בחברת ההובלות שלו יחד עם מה שמיכל חסכה מעבודה בחצי משרה במרפאה. חודש אחר כך שמעתי מחברה לעבודה שהם עברו לדירה של רבקה בקריית יובל, שני חדרים, בלי מעלית, עם מיכל בחודש שמיני להריון ישנה בחדר העבודה לשעבר של אורי.
את מסמכי הגירושין חתמתי אצל נוטריון ברחוב יפו, בעיר העתיקה, ביום שלישי השני של נובמבר. אורי הגיע באיחור של עשרים דקות, בלי עניבה, עם אותו פרצוף כמו תמיד כשרצה שאסלח לו בלי מילת התנצלות. הוא חתם בלי להביט בי. רן הגיע אליי ביום שישי, לבד, באוטובוס — כבר היה בן שש־עשרה, עם טלפון שבו השם שלי שמור כאיש הקשר הראשון. הוא התיישב ליד השולחן החדש שלי, קטן מדי עדיין לארבעה כיסאות, ושאל אם הוא יכול להישאר ללילה, כי בבית של סבתא צפוף ורועש מהבכי של האח הקטן.
הנחתי לפניו צלחת חמין שהכנתי בעצמי באותו אחר הצהריים, ואמרתי שכמובן הוא יכול להישאר — כמה לילות שהוא ירצה.
