HE
אני נדב, בן ארבעים ושתיים, מורה להיסטוריה בתיכון בחיפה. אני מספר את זה כי כולם מכירים את הגרסה של אשתי, מאיה, על מה שקרה עם אמא שלי, ליה.
בשבע ועשרים של יום שלישי צלצל הטלפון. אריה מזג לעצמו קפה והתחיל למרוח גבינה לבנה על פרוסת לחם אחיד. שקט כזה של בוקר, כשהחלון במטבח פתוח לרוח מהים.
הגשם ירד כבר שעתיים ברצף, ונחל תבור געש כמו מפלצת שנשתחררה משלשלאות, גורף בוץ, ענפים ואפילו גופת כבשה שנסחפה ממושב סמוך. זו הייתה הסופה החזקה ביותר שידעה העמק
כשאני חושבת על היום ההוא, התמונה הראשונה שעולה לי בראש היא לא "מזל טוב" ולא "דירה חדשה יפה". היא "שלוש עגבניות". שלוש עגבניות שהתגלגלו מהשקית שלי אל הרצפה
בגיל שישים ושתיים, ביום ההולדת שלי, הבן שלי הזמין אותי למסעדה בנמל תל אביב. שלושה חודשים הוא לא דיבר איתי יותר מעשר דקות ביחד. קניתי שמלה חדשה בקניון
החום של תחילת ספטמבר במצפה רמון לא דומה לשום חום אחר. הוא לא זורם, הוא עומד. מתנחל על האבנים, על הפח של הגגות, על עץ השיטה הבודד בחצר
זה התחיל ביום חמישי, רבע אחרי ארבע אחר הצהריים. שפשפתי את המטבח עד שהלינוליאום נחשף לגמרי ושפכתי את הדלי לשירותים. במסדרון עברתי ליד הראי שקניתי בשוק הפשפשים ביפו
אף אחד לא תכנן להתחיל ככה את החופש. אבל נועה בת האחת עשרה החליטה שהחיים שלה נגמרו ביום שלישי בערב, בדיוק באותה דקה שבה שכנה מקומה שמונה דפקה
שולה הניחה על שולחן המטבח שלי שלושה מעטפות אפורות. — עכשיו אתם משפחה אמיתית, יאללה, תתחילי לטפל בזה, — אמרה וסידרה מחדש את רצועת התיק על הכתף. —
עמדתי ליד קיר הזכוכית בבניין החדש של הפקולטה להנדסה בטכניון. בחוץ, בכיכר שליד המגרש, חנתה פרארי אדומה עם סרט לבן פרוש על מכסה המנוע. רוח מהכרמל כופפה את