HE
אף אחד לא אמר לי את זה ישר. זה התגלגל אליי לאט־לאט, כמו ריח של גז שבורח מהכיריים — קודם חושבים שבא מהשכנים, אחר כך נראה כאילו זה
עמדתי ליד הקיר האחורי של אולם האירועים בטכניון. אני יעל, בת שישים ואחת, מורה למתמטיקה בדימוס, גרושה, בלי ילדים משלי. חליפת הנייבי שלבשתי היתה תלויה עליי כמו על
בשעה שתיים בלילה, כשהביאו אותה למיון, חשבתי שזה עוד מקרה של חסרת בית שנפלה לבריכת המים ברחוב המלך ג'ורג'. היא הייתה רטובה לגמרי, עלים דבוקים לשיער, והריח של
"יעל! איפה התה?" הקול של שולה חדר למרפסת כמו סכין דרך וילון. יעל לא זזה. היא עמדה עם הספל הריק ביד והביטה בנמל חיפה. אוניית מכולות עגנה ברציף,
הסיפור הזה התחיל בשבע בערב, כשהאולם היה כבר מלא. חמישים איש דחסו לתוך הסלון הגדול של בית האבן במושב לימון, בין נרות ריחניים לתמונות בשחור-לבן. סבתא רות ישבה
הכותרת הראשונה שעולה לי כשאני חושבת על אותו יום היא לא "אלפית" ולא "מזל טוב". היא "שלוש עגבניות". שלוש עגבניות שהתגלגלו מהסלסלה שלי על מרצפת השיש הלבנה בסלון
— תשמעי, יש לי בעיה, — אבנר עמד בפתח המטבח וגלגל את מפתחות הרנו שלו בין האצבעות בלי להביט בי. — נעה, אל תתחילי עם המבט הזה, בסדר?
זה לא סיפור אחד, זה שני סיפורים באותה דירה. הראשון — איך בניתי אותה. השני — איך גיליתי שהיא לא שלי. שנתיים וחצי לקחתי משכנתא על דירה בת
Меня зовут Шира. Мне тридцать один, я штурман на буксирном судне порта Ашдод, и в тот вечер я не спала уже двадцать шесть часов — сначала переход из
לבשתי את השמלה הכחולה-כהה שקניתי במיוחד לאירוע, והעגילים שלי עם הפנינה השחורה היו בדיוק במקומם — באוזניים שלי. זה הדבר הראשון שבדקתי כשראיתי את העגיל השני, זהה לגמרי,