— תשמעי, יש לי בעיה, — אבנר עמד בפתח המטבח וגלגל את מפתחות הרנו שלו בין האצבעות בלי להביט בי. — נעה, אל תתחילי עם המבט הזה, בסדר?
עמדתי עם סל הכביסה בידיים. בפנים היו החולצות שלו, מחכות להיכרות עם המכונה החדשה שלנו — הדגם עם המנוע האינוורטורי השקט, שקנינו לפני שלושה ימים בלבד באשדוד, בחנות שליד הקניון.
— איזו בעיה, אבנר? — שאלתי בשקט, למרות שבפנים כבר התחיל להתבשל אותו קוקטייל מוכר של תדהמה וזעם.
— זהו, מחר בבוקר שני בחורים מגיעים לקחת את המכונה. הבטחתי לאמא. את יודעת שהישנה שלה כבר לא סוחטת בכלל, רק רועדת ועושה רעש כאילו מישהו טובע בפנים. ולנו יש שתי משכורות, נסתדר, נקנה עוד אחת. ולאמא קשה. היא לא מבקשת הרבה, רק שיתייחסו אליה יפה.
הנחתי את הסל על הרצפה. המכונה שלי. חצי שנה חסכתי מדמי החופשה ומהבונוס בעבודה, כי הישנה לא רק לא סחטה — היא רקדה על הרצפה בזמן הסחיטה כמו טרקטור פצוע וכמעט פרצה חור בקיר שמפריד בינינו לבין השכנה מלמטה, גברת שושנה.
ועכשיו, כשסוף־סוף השתררה בבית שקט ונקיון, אתי — אמו של אבנר — החליטה שה"יחס יפה" הזה אומר לקחת לעצמה את הנוחות שלי.
לאתי היה כישרון מיוחד. היא חשבה את עצמה מומחית בהכול, מהפוליטיקה בכנסת ועד הסרת כתמי שמן. בדיוק לפני שבוע היינו לה לעונג לדבר על נושא הכביסה, כשישבה במטבח שלנו וערבבה תה בהתנשאות.
— כל האבקות המודרניות האלה — רעל טהור! — היא הכריזה. — אישה אמיתית מכבסת בסבון ביתי ובחרדל. החרדל מנקה את האנרגיה של הבד! וכל הכימיה שלכם רק הורסת את מערכת החיסון.
— אתי, — עניתי בנחת אבל בהחלטיות, — חרדל לא מפרק כתמים אורגניים. בשביל זה מוסיפים לאבקה אנזימים — חלבונים פעילים. והם עובדים רק בטמפרטורה של ארבעים מעלות, במים רותחים הם פשוט מתפרקים. והסבון שלך, במים קשים כמו שיש לנו כאן, יוצר משקע סידן על גוף החימום. בגלל זה בדיוק המכונה הישנה שלך מתה — האלמנט נשרף מאבנית.
חמותי הסמיקה כמו עגבנייה בשלה מדי.
— איזה חכמה נמצאה לה! חייתי חיים שלמים, ואת, ילדה, באה ללמד אותי, כפוית טובה שכמוך!
היא טרקה את הדלת בפאתוס כזה, כאילו סגרה בפני שערי גן עדן.
ועכשיו, מתנגדת הטכנולוגיה הזאת, לוקחת לי את המכונה החדשה שלי, המלאה בחיישנים.
— בסדר, אבנר, — נשענתי על מזוזת הדלת, שילבתי ידיים. — הבחורים מגיעים, אמא זה קדוש.
אבנר נשם לרווחה. הוא ציפה לצעקות, לקערות שעפות. הוא לא ידע שמורה לחינוך מיוחד עם חמש עשרה שנות ותק לא צועקת. היא רושמת הערה ביומן ומזמנת את ההורים. במקרה הזה — את עצם החיים.
— תודה נעה, ידעתי שתביני! — הוא התרוצץ בהתלהבות. — אני אביא בינתיים את המכונה הישנה של אמא…
— לא צריך, — קטעתי אותו. — רק תתפוס מקום. שיפנו אותה למחזור.
— אז מה, מכבסים ביד?
— בדיוק, — חייכתי. — אבל יש ניואנס אחד. אני עובדת בבית ספר ל"החינוך המיוחד" עד ארבע, ואחר כך יש לי טיפולים פרטניים עד שמונה בערב. קניתי מכונה כדי לחסוך מעצמי עבודת פרך. אתה החלטת לפתור לי את הבעיה בכך שנתת אותה לאמא שלך. אז עכשיו הבעיה של הכביסה המלוכלכת — שלך.
— נו טוב, — אבנר צחקק, כבר פותח את הדלת לסבלים. — אכבס, מה הבעיה. סבתות שלנו כיבסו בגיגית, ולא קרה כלום. אסתדר.
זו הייתה הטעות הגורלית שלו.
שלושה ימים ראשונים אבנר נהנה ממעמד "הבן הטוב". אתי התקשרה כל ערב והתפארה בפני השכנות בבניין באיזה בן זהב היא גידלה. סל הכביסה בינתיים התמלא, בשקט ובעקביות.
בשבת בבוקר אבנר יצא למטבח, מותח את הגוף, מצפה לארוחת בוקר. על השולחן חיכתה לו חביתה, ולידה עמד קערת פלסטיק כחולה, חתיכת סבון כביסה ושקית סודה לשתייה.
— מה זה? — הוא נדרך.
— הכלים שלך, — לגמתי מהקפה. — החולצות שלך לעבודה, טרנינג אחרי החדר כושר, והמצעים שלנו. ציפית של זוגי, אבנר. מחכה לידיים החזקות שלך. הבטחת.
אבנר גחך, לקח את הקערה ונעלם בשירותים. קול המים נשמע מבטיח.
המותחן הפסיכולוגי התחיל אחרי ארבעים דקות. ישבתי בכורסה עם הטאבלט כששמעתי מהאמבטיה נשימה כבדה וקטועה. הצצתי דרך הדלת הפתוחה למחצה. אבנר, אדום כמו סרטן מבושל, עמד מעל האמבטיה בענני קיטור. הציפית הרטובה מבד כותנה כבד שקלה בערך עשרה קילו. היא התפתלה, החליקה מהידיים וסירבה להיסחט. המים זרמו ממנה בזרמים עכורים. פרקי אצבעותיו כבר הלבינו.
— מה, הניסיון של סבתא לא עוזר? — שאלתי בהשתתפות.
— תפתל אותה קודם לחבל, ואחר כך תסחט. ואל תשכח לשטוף בשלוש מים, אחרת נשארת אבקה בבד ותתגרד.
— אני… כבר… — נאנק אבנר, מנסה להעביר את המפלצת הרטובה מעל שפת האמבטיה.
בערב שבת הגב שלו לא התיישר. העור על הידיים התקמט והאדים. הכביסה שנתלתה בכל הבית טפטפה על עיתונים פרושים, יוצרת אווירה של סוכנות ביטוח שפשטה רגל. אבנר ישב על הספה, מביט בקיר במבט ריקני.
באותו רגע צלצל הטלפון שלו. על המסך נדלק "אמא'לה". אבנר, מתעוות מכאב באצבעות השפשופות, לחץ על רמקול.
— אבנר! — נשמע מהרמקול קולה הזועם של אתי. — הזוועה הזאת שלך הרסה לי הכול! היא מצפצפת, מהבהבת באדום וחסמה את הדלת! דחפתי לה את המעיל הפוך, את הז'קט של סבא ושתי שמיכות צמר, והיא, החתיכה, נותנת שגיאה ולא מסתובבת!
התקרבתי, התכופפתי אל המיקרופון.
— אתי, — אמרתי בטון המורה הכי רך שלי. — במכונות מודרניות יש חיישן משקל. מעיל פוך שסופג מים שוקל בערך חמישה עשר קילו, ועוד השמיכות. וקיבולת התוף היא שבעה קילו בלבד. את עומדת לשבור לה את הבולמי הזעזועים ולהוציא את התוף מהציר. צריך להוציא חצי.
— אל תדברי אליי בחיישנים שלך! — צרחה אתי. — מכרתם לי סחורה פגומה כדי להיפטר מאמא! סחבתם עלי סחורה מקולקלת, נדיבים כאלה! אני מזמינה טכנאי, שיכתוב חוות דעת, אני תובעת אתכם על עוגמת נפש בבית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע!
היא צעקה בקול כזה, כאילו נאמה מעל טנק בפני ועד עובדים של חמות מרומות.
אבנר העביר את המבט לאט מהידיים השפשופות שלו האדומות אל הטלפון. אחר כך הביט בציפית שמטפטפת ממתלה הכביסה, זו שסחט חצי שעה. משהו נקש בעיניים שלו. מנגנון הציות העיוור נשבר והתפרק לגלגלי שיניים.
— אמא, — אמר אבנר בשקט, אבל במתכת בקול.
חמותי נדמה בקצה הקו.
— אף טכנאי. מחר בבוקר אני בא עם הסבלים ולוקח את המכונה בחזרה.
***
לא שאלתי אותו למה השתנה הטון. פשוט אספתי את הכביסה הרטובה מהמתלים, קיפלתי אותה בזהירות, והנחתי בסל ליד המכונה. אבנר בא אליי, עמד רגע, ואז אמר:
— נעה, אני מצטער. באמת חשבתי שזה יהיה קל. שאני פשוט אעשה טובה לכולם.
— זה לא היה על הטובה, — עניתי. — זה היה על זה שהחלטת בשבילי מה שלי ומה לא. יש הבדל.
למחרת בבוקר אבנר נסע לבד לדירת אמו, בלי סבלים. חזר אחרי שעתיים, בלי המכונה שלה, בלי שום דבר בידיים חוץ ממעטפה קטנה.
— זה מה? — שאלתי.
— הצעה של מאיר שגר, אחי, לתקן לה את הישנה. יש לו מוסך ליד אשקלון, הוא מכיר טכנאי מכשירי חשמל. אמרתי לה שהמכונה שלנו לא זזה מהבית, ושאם היא רוצה עזרה — יש לה בן נוסף חוץ ממני.
הנחתי את המעטפה על השולחן, פתחתי את דלת המכונה שלי, ושמתי בפנים את המצעים הנקיים שכיבסתי ביד בשבת. לחצתי על הכפתור. המכונה נדלקה בלי רעש, בלי צפצוף, בלי שום דרמה — כמו שהיא אמורה.
אבנר עמד לידי ולא אמר כלום. גם לא היה צריך.
