HE
— אתי, אתה יורד? — צעק לי דורון מהמרפסת. תוך דקה נעלתי את הדלתות ונסעתי — ולא חזרתי. בבוקר ההוא חיפשתי בתא הכפפות את תעודת הביטוח של הטויוטה,
Меня зовут Оксана, я четвёртый год работаю на почте на Дерибасовской, дом сорок два, в Одессе. Разношу пенсии по вторникам и четвергам, и Виктор Данилович Гринько с четвёртого
השם שלי טל אלגרנטי, בת שלוש וארבעים, ואני נשואה למאיר כבר תשע עשרה שנה. גרים בקריית אונו, בקומה שלישית בלי מעלית, ובקיץ המרפסת שלנו מריחה עשן על-אש מהשכנים
אני עובדת כבר תשע שנים כמנהלת אירועים באולם האירועים של מלון "מרגלית הכרמל" בחיפה, ובערך פעם בחודש אני באירוע ערב גאלה. בדרך כלל אני זוכרת מערב כזה רק
אני מוכר תבלינים בשוק הפשפשים בבאר שבע כבר תשע שנים, יש לי דוכן ליד שער הכניסה מצד רחוב מוהליבר, ואת הזוג הזה — סבא ונכדה — אני מכיר
פח האשפה ליד המזדה בטור ג', מקום 14, בחניון התת-קרקעי ברמת גן אני שומר בסטלה בחניון התת-קרקעי של בניין המשרדים כבר שמונה שנים, ומהתא הקטן שלי בכניסה רואים
אני שרה, מנהלת בית באחד הבניינים ברמת גן, כבר תשע שנים. מסדרון, תיבות דואר, ריח של תבשיל שכן שמתפזר בקומה השנייה — כל זה אני מכירה יותר טוב
עדי בת עשרים ותשע ניהלה במשך שנה שלמה טבלת אקסל שהיא כינתה בלבה "אילת". כל חודש עוד שלוש-ארבע מאות שקל לתוכה, ולא משנה מה. בלי נעליים חדשות, בלי
אורית הניחה את המזוודה ליד הסף ולא הורידה את המעיל. — או שהאישה הזאת הולכת עכשיו, או שמחר אתה מגיע לעבודה ומסביר להנהלה למה אתה מבקש שלושה ימים
קוראים לי רבקה כרמי, ואני גרה עכשיו לבד בדירת שני חדרים ברמת אליהו, בת ים, קומה שלישית בלי מעלית, עם מרפסת קטנה שרואים ממנה חתיכה מהים אם עומדים