HE
“אני מכירה את אמא שלי. והיא אוהבת את ליקה יותר מכולנו.” “ומה יקרה אם היא לא תרצה לעזוב את הדירה שלה?” יעל משכה בכתפיה.
לא העליתי על דעתי שיום אחד המפתח הזה יאפשר להכניס אנשים זרים לבית שלי בלי שאדע. באותו ערב עברתי בחדרים. לאט. בדקתי את המגירות.
החיוך שהתפשט על פניו היה כמעט ילדותי. — אני בעד. — רק שלנו, — הוסיפה אולגה. — רק שלנו, — חזר איגור. והמילים האלה
שם עמד שולחן העבודה שלה ליד החלון. שם היה הספה שעליה הייתה יושבת בערב עם כוס תה. שם היא הייתה סוגרת את המחשב ואומרת לעצמה
לא בכיתי. זה היה מוזר. חשבתי שאקרוס. שאצעק. שאחזיק אותו ואבקש ממנו להישאר. אבל בפנים היה רק חלל. כאילו מישהו הוציא ממני משהו
המרפסת בבית ברמת אביב הייתה מוצפת אור של אחר צהריים חם, וריח עוגת השוקולד מהתנור התערבב בריח הקפה שרינה מזגה לשני ספלים. היא הניחה את הספל השני מול
מרים גולדשטיין שמה לב לזה בהדרגה. קודם כל פשוט הרגישה שמשהו בסדר הרגיל התערער, ורק אחר כך הבינה מה בדיוק. יום שישי אחר הצהריים היה תמיד היום שלה.
# הטעות בקומזיץ מירי גילתה שהעוגה שרופה בדיוק כשאורית, אמא של החתן, נכנסה למטבח לבדוק "אם הכל בשליטה". "זה בסדר," אמרה מירי, ותלשה את הפינה השחורה של העוגה
רות עמדה במטבח ברחוב ביאליק בפתח תקווה, השעון על הקיר הראה 07:15, ובידה רעדה כוס קפה שכבר התקררה. בנה, תומר, בן שש עשרה, ישב מול הטלפון שלו כבר
אני עובדת כאחות מיון בבית החולים "וולפסון" בחולון כבר עשרים ושתיים שנה וחשבתי שראיתי הכול. אבל את המשמרת שבה הביאו אלינו את חנה מזרחי, לא אשכח בקרוב. השכנה