HE
לפני שתמר עזבה את המשרד ברחוב אבן גבירול היא עשתה דבר אחד: היא צילמה עם הטלפון את כל התיקייה על השולחן. שנתיים וחצי של תלושי שכר, מיילים, ודוח
הרעש הראשון שנעם שמעה באותו בוקר שישי היה מברג חשמלי. השעה הייתה שמונה ועשרים, והיא כבר הייתה ערה שעתיים – כרגיל. חתכה בצל למרק, שטפה כלים מאתמול, הכינה
היא כבר הבינה מה קורה. יואב לא באמת התנגד לתוכניות שלה. הוא פשוט לא רצה להתמודד עם אמו. היה לו הרבה יותר קל להגיד לה “תסתדרו ביניכן” מאשר
אני נועם, בן שלושים ואחת, מנהל מוסך לרכבי יוקרה בנתניה. שבעה חודשים אני נשוי לשירה, ועד לפני שלושה שבועות הייתי בטוח שאני החתן הכי בר-מזל ברחוב הרצל. תשמעו,
דבורה עמדה בחצר הבית ברחוב הרצל בפתח תקווה, כפפות הגינה שלה מוכתמות באדמה, וידיה אחזו בעציץ חרס סדוק שהיה שייך לאמה. ורדים אדומים פרחו לאורך הגדר, ובכל זאת
קוראים לי אבישי, אני בן ארבעים ואחת, ואני מגדל דבורים באזור בנימינה כבר תשע שנים. התחלתי עם שתי כוורות אחרי שאבא שלי מת, כי הוא היה זה שלימד
לפעמים הגיעו שישה אנשים. לפעמים שמונה. פעם אחת הגיעו אפילו אחד עשר. ליאת הייתה חוזרת מהעבודה, מחליפה בגדים במהירות ונכנסת למטבח. יונתן היה יושב בסלון עם המשפחה וצוחק.
— וליה, אל תתחילי להתנהג כמו מלכה, — אמר וובה והכניס את ידיו לכיסים. — לא באתי רק לקחת בגדים. אנחנו צריכים לדבר. — על מה?
— את עדיין מסדרת את השיער בדיוק באותה צורה. קפאתי. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת מי עומד מאחוריי. אבל הסתובבתי. מולי עמד
הפתק היה על השיש במטבח, מתחת לצלוחית קפה ריקה שהוא לא טרח לשטוף. עמדתי במעיל, התיק עוד על הכתף, והבנתי עוד לפני שקראתי מילה. האוזניות הגדולות נעלמו מהמדף