הרעש הראשון שנעם שמעה באותו בוקר שישי היה מברג חשמלי. השעה הייתה שמונה ועשרים, והיא כבר הייתה ערה שעתיים – כרגיל. חתכה בצל למרק, שטפה כלים מאתמול, הכינה סנדוויצ'ים לבנה שלה, לירן, שהתעורר בקושי לצבא. ואז השקט נשבר.
היא ירדה למרתף עם סל כביסה, ומצאה שם שלושה פועלים מפרקים את הארון הישן שלה – זה שאבא שלה, זיכרונו לברכה, הביא מהמושבה עוד לפני שהיא נישאה. הארון עם המראה הסדוקה שהיא תמיד אמרה שתתקן "כשיהיה זמן".
"מה קורה פה?" היא שאלה, והקול שלה יצא יותר צרוד ממה שהתכוונה.
בן שלה, עידו, ירד אחריה במדרגות עם הטלפון צמוד לאוזן. הוא כיסה את המיקרופון ביד. "אמא, זה בשביל חדר הכושר של דניאלה. היא כבר דיברה איתך על זה, לא?"
דניאלה לא דיברה איתה על זה. דניאלה, כלתה מזה שבע שנים, הודיעה לה על זה – בארוחת שישי הקודמת, בין המנה העיקרית לקינוח, כשאמרה "אגב, נעם, אנחנו הופכים את המרתף לחדר אימונים, יהיה נחמד" – ונעם הנהנה כמו שהיא תמיד מהנהנת, כי מה כבר אפשר להגיד.
הבית הזה, ברחוב הדקל בפתח תקווה, נרשם על שם עידו לפני ארבע שנים. נעם ובעלה המנוח, יורם, קנו אותו יחד ב-1994. כשיורם נפטר משבץ לפני חמש שנים, עידו ודניאלה עברו לגור איתה "כדי שלא תהיה לבד" – וגם, כפי שהתברר בהמשך, כדי לחסוך שכר דירה של שישה אלף וחמש מאות שקל בחודש שהם היו משלמים בגבעתיים. נעם, שמחה שיש לה מישהו בבית, העבירה את הנכס על שם עידו "כדי לחסוך במיסי ירושה בעתיד" – כך הסביר עורך הדין שדניאלה הביאה, חבר של אבא שלה מהעבודה.
היא לא קראה את החוזה טוב. היא סמכה.
*
מאז, נעם התכווצה בבית שהיה שלה. קודם זה היה חדר האורחים, שהפך לחדר תינוקות כשנולדה עדן, הנכדה. אחר כך זה היה המרפסת, שדניאלה סגרה בזכוכית כדי "לגדל שם עגבניות" ומעולם לא גידלה שם כלום חוץ מאבק. עכשיו זה המרתף – החדר האחרון שבו נעם עוד שמרה דברים שלה: תמונות של יורם, המראה של אבא, קופסת נעליים עם מכתבים שהיא ואמה החליפו כשעלו מרומניה ב-1968.
"תוציאי את הדברים שלך היום," אמרה דניאלה כשירדה בערב, בבגדי יוגה ורודים, סקרנית לראות את ההתקדמות של הפועלים. "מחר בבוקר מגיע הריצפה הגומי."
"ומה עם הארון של אבא שלי?"
דניאלה הרימה גבה, אותה תנועה מדויקת שהיא עושה כשהיא חושבת שמישהו מגזים. "נעם, זה רהיט מ-1975. תני לי לקנות לך משהו חדש. אני אשמח."
לא "בואי נדבר". לא "מה דעתך". "תני לי לקנות לך".
באותו לילה נעם ישבה על המיטה שלה בחדר הקטן שנשאר לה – פעם זה היה חדר העבודה של יורם – וספרה. לא כסף. שנים. אחת עשרה שנים היא גרה בבית הזה כאורחת. אחת עשרה שנים היא בישלה לכולם, שמרה על עדן כשדניאלה חזרה לעבודה במחלקת השיווק, שילמה מהפנסיה שלה – שלושת אלפים ושמונה מאות שקל בחודש – על חלק מהחשבונות "כדי לעזור". ואף אחד, אף פעם, לא שאל אותה איך היא מרגישה.
*
בבוקר שבת היא לא ירדה לארוחת הבוקר.
עידו עלה לבדוק, מצא אותה יושבת ליד השולחן הקטן עם תיקיית ניילון כחולה – אותה תיקייה שהיא שמרה בארון הבגדים, מתחת לסדינים, שנים.
"אמא, את בסדר?"
"תשב, עידו."
הוא ישב. היא פתחה את התיקייה והוציאה דף מקופל. "זה חוזה שכירות. חתמתי עליו אתמול בערב, אצל עורכת דין ברחוב אבא הלל ברמת גן – לא זו שדניאלה הביאה. שלי."
"שכירות? על מה?"
"על הדירה ברחוב ביאליק, בגבעת שמואל. הדירה של יורם ושלי מלפני שקנינו את הבית הזה. השכרתי אותה במשך תשע שנים למשפחת כהן – את זוכר אותם, הם היו באים לביקורים. הם עזבו לפני חודשיים כי קנו דירה משלהם. הדירה עומדת ריקה."
עידו הביט בה בלי להבין. "רגע, יש לך עוד דירה?"
"יש לי דירה. יש לי אחת עשרה שנים שאני מחכה שמישהו בבית הזה יזכור שיש לי גם רגשות, לא רק ידיים לבשל ולנקות. יש לי ארון של אבא שלי שנשלח היום לאחסון, כי אף אחד לא חשב לשאול אותי לפני שהזמינו פועלים. ועכשיו יש לי חוזה שכירות – על השם שלי, לדייר חדש שמתחיל להשכיר אצלי בעוד שבועיים."
"את… עוזבת?"
"אני חוזרת הביתה. לדירה שלי, ברחוב ביאליק, קומה שלישית, בלי מעלית, אבל עם מרפסת שיש בה שמש כל הבוקר. אני מבקשת ממך רק דבר אחד: שתעזור לי להעביר את הארגזים ביום שלישי, כשבא הובלה. זה הכי טבעי שבן יעזור לאמא שלו לעבור דירה."
דניאלה ירדה במדרגות באמצע המשפט, שמעה את החלק האחרון, ועמדה בפתח עם כוס קפה ביד שרעדה קצת. "נעם, את לא רצינית. מי יעזור עם עדן? מי יהיה פה כש…"
"עדן בת שמונה, דניאלה. יש לה בית ספר, יש חוגים, ויש אמא. אני אבוא לבקר – בהזמנה, כמו שמבקרים סבתא שיש לה חיים משלה. לא כמו שמבקרים את מי שסופגת כביסה ומטבח בשכר לא נאמר."
*
ביום שלישי, עידו באמת בא. הוא נשא ארגזים במדרגות בשתיקה, כי לא היה לו מה להגיד שלא היה נשמע כמו תירוץ. כשהם סיימו, הוא עמד בסלון הריק למחצה של הדירה הישנה, הביט במראה של אביו שכבר תלויה מעל הכורסה, בקופסת המכתבים המונחת על המדף.
"אמא, את כועסת עלינו?"
"אני לא כועסת. אני פשוט הפסקתי להיות משהו שאפשר להזיז ממקום למקום בלי לשאול."
הוא לא ידע מה להגיד לזה. הוא נישק אותה על הלחי, אמר שיבוא ביום שישי, ויצא. מהחלון היא ראתה אותו נכנס לרכב, יושב רגע לפני שהוא מתניע, כאילו הוא צריך להתאפס לפני שהוא נוסע חזרה לבית שהוא כבר לא בטוח מי בעצם מנהל בו.
נעם סגרה את החלון. למטה, ילד שכן רדף אחרי חתול אפור שהתחבא מתחת למכונית חונה, ומישהו קרא לו הביתה כי הפיתה כבר על השולחן.
היא פתחה את הארגז עם המראה הסדוקה, מצאה לה מקום על הקיר של הפרוזדור, בדיוק מול הדלת – כך שכל מי שיבוא לבקר יראה אותה מיד, וידע: זה הבית שלה.
