המכונה של אמא ליה

אני נדב, בן ארבעים ושתיים, מורה להיסטוריה בתיכון בחיפה. אני מספר את זה כי כולם מכירים את הגרסה של אשתי, מאיה, על מה שקרה עם אמא שלי, ליה. אני חושב שהגיע הזמן שמישהו יספר איך זה נראה מהצד שלי.

אמא שלי תפרה. זה לא היה תחביב, זה היה ככה שהיא. מגיל שאני זוכר את עצמי, כל ספטמבר, שבועיים לפני שנפתחת שנת הלימודים, המרפסת הסגורה בדירה שלנו בקריית אליעזר הופכת לבית חרושת קטן. מכונת "זינגר" ישנה, שקנתה בזמנו בתשלומים מחנות ברחוב יפו, עומדת ליד החלון, וערמות של בדים — כותנה, ג'ינס, פלנל לחורף — מונחות על השולחן שהיה פעם שולחן אוכל ומזמן הפך לשולחן גזירה.

היא לא תפרה כי לא היה כסף. היה כסף, פחות או יותר. היא תפרה כי היא ידעה לעשות את זה טוב יותר ממה שהיה אפשר לקנות בסטימצקי או בקניון גרנד קניון בשלושים ותשעה תשעים. המכנסיים שלי לא נקרעו בברך אחרי שבוע. החולצות ישבו על הכתפיים כמו שצריך. ואף אחד בכיתה לא ידע שהבגדים שלי נתפרו בבית, כי הם לא נראו תפורים בבית — הם נראו טוב.

מאיה נכנסה למשפחה הזאת לפני שש שנים, כשהתחתנו. היא רואת חשבון, אישה מסודרת מאוד, כזאת שיש לה תיקיה עם קלסרים ממוינים לפי צבע במגירת המטבח. היא לא גדלה עם משהו כזה בבית. אצלה קנו בגדים בזאפה או בסירקיט, וזהו. אז כשהיא ראתה לראשונה את אמא שלי מתכופפת מעל המכונה בחודש אוגוסט, עם סיכות בפה ומטר בד פרוס על השולחן, היא חשבה שזה חמוד. "כמה נחמד," היא אמרה לי אז. "כמו סרט ישן."

אני מודה שלא הבנתי מיד למה זה הפך לבעיה. אבל זה קרה בהדרגה, ולא בבת אחת.

לפני שנתיים נולדה הבת שלנו, נועה. ואז אמא שלי, כמו שהיא עשתה איתי כל השנים, התחילה לתפור לה. שמלות קטנות, סינרים לגן, ולקראת כיתה א' — תיק בד עם הרקמה של השם שלה. אמא הייתה גאה מאוד בתיק הזה. היא הביאה אותו אלינו הביתה ברמת ישי בערב שישי, עטוף בנייר עיתון כי היא אף פעם לא קנתה נייר עטיפה, "בזבוז כסף," היא אמרה תמיד.

מאיה החזיקה את התיק, בדקה את התפרים באצבע, ואמרה תודה. אבל אחר כך, כשהלכנו לישון, היא אמרה לי: "נדב, נועה צריכה תיק כמו שיש לכל הילדים בגן. עם דמויות מהסרטים. לא תיק עם רקמה של סבתא."

"זה תיק יפה," אמרתי.

"זה לא העניין," היא ענתה. "העניין הוא שאני לא רוצה שהבת שלי תלך לגן עם משהו שנראה כאילו הגיע מלפני שלושים שנה. יש לי כסף, נדב. אני מרוויחה יפה. אני יכולה לקנות לה כל מה שהיא צריכה."

אמרתי לה שזה לא עניין של כסף, שאמא רק רוצה להיות חלק מהחיים של נועה, שזה מה שהיא יודעת לתת. מאיה שתקה, אבל ראיתי שהיא לא השתכנעה.

זה המשיך ככה חודשים. אמא הייתה מגיעה עם עוד פריט, ומאיה הייתה מקבלת אותו בנימוס יבש שדעך והלך. פעם אחת אמרה, כשאמא כבר הלכה: "אתה יודע שהיא לא שואלת אותי מה נועה צריכה. היא פשוט מחליטה ותופרת. זה כאילו שאני לא ההורה פה."

הבנתי אז שזה לא באמת על הבגדים. זה על מי מחליט. מאיה, שכל חייה בנתה סדר, תיאום, קלסרים — הרגישה שאמא שלי נכנסת לתחום שהיא חשבה שהוא שלה בלבד.

הפיצוץ קרה לפני חודשיים, בערב חם באוגוסט, ממש לקראת פתיחת שנת הלימודים. אמא הגיעה עם שקית ובה שלוש חולצות ומכנסיים לנועה, לכיתה ב' שהתחילה עכשיו. הכינה אותן, כמו תמיד, במרפסת בקריית אליעזר, על אותה מכונה.

מאיה פתחה את השקית במטבח, בדקה כל פריט, ואז אמרה, לא בקול רם אבל בטון שלא השאיר מקום לספק: "ליה, אני צריכה שתפסיקי. באמת. קניתי לנועה בגדים לשנה החדשה. יש לה כבר הכל."

אמא עמדה שם, עם השקית הריקה עדיין בידיים. ראיתי את הפנים שלה — לא כעס, משהו יותר שקט מזה. "זה רק כמה חולצות," היא אמרה. "לא רציתי לפגוע."

"אני לא אומרת שפגעת," אמרה מאיה, "אני אומרת שנועה היא הבת שלי ושלי ושל נדב, ואנחנו מחליטים מה היא לובשת ואיך אנחנו מגדלים אותה. את יכולה לבוא לבקר, את יכולה לקנות לה משחק, ספר, אבל אני לא רוצה שהיא תמשיך ללבוש בגדים תפורים בבית כשיש לה ארון מלא בגדים חדשים מהקניון."

אני עמדתי שם באמצע, ולא אמרתי כלום מספיק מהר. וזאת הייתה הטעות שלי. כי כשלא אמרתי כלום, שתי הנשים שאני הכי אוהב הבינו את זה כאישור לשתיקה שלי.

אמא לקחה את השקית הריקה, אמרה שהיא צריכה לזוז כי יש רכבת, ויצאה. לא בכתה, לא צעקה. רק הלכה.

מאז היא לא באה אלינו. אני מתקשר אליה כל שבוע, היא עונה, מדברת חצי שעה על החדשות, על השכנה שלה מהקומה השנייה, על מחיר העגבניות בשוק. אף פעם לא מזכירה את התיק, את השמלות, את השקית. וגם אני לא מזכיר.

לפני שבוע ביקרתי אותה בדירה בקריית אליעזר. המרפסת הסגורה הייתה סגורה באמת — לא פתוחה כמו שהיא הייתה תמיד באוגוסט. המכונה עמדה במקום, מכוסה בבד, כמו שהיא לא הייתה מכוסה שנים. שאלתי אותה למה היא לא תפרה כלום השנה, לנכדים של אחותי לפחות. היא ענתה: "אין לי בשביל מי."

זה נשמע כמו משפט קטן, אבל הוא נשאר איתי כל הדרך הביתה, בכביש 4 בפקקים, כשהשמש שקעה מעל שדות הכותנה שליד יקנעם.

אני לא יודע להאשים את מאיה. היא לא טעתה בזה שהיא רצתה שהבית שלה, שהילדה שלה, יהיו החלטה שלה. אבל אני גם לא יכול להעמיד פנים שאמא שלי לא איבדה משהו שהיה שלה במשך ארבעים שנה — הדרך שלה להגיד "אני אוהבת אתכם" בלי מילים, בתפר ישר ובכפתור שלא נופל.

אתמול, בלי לספר למאיה, נסעתי לקריית אליעזר עם נועה. אמרתי לה שאנחנו הולכים לבקר את סבתא. הבאתי איתי מטר בד כותנה כחול שקניתי בחנות ברחוב הרצל, ומחברת עם דוגמאות שהורדתי מהאינטרנט. שמתי את זה על השולחן שהיה שולחן הגזירה, מול אמא.

"נועה מתחילה חוגי בלט בספטמבר," אמרתי. "היא צריכה חצאית. חשבתי שאולי את תדעי לעשות אחת שתשב עליה כמו שצריך."

אמא הסתכלה על הבד, אחר כך עליי, אחר כך על נועה שכבר משכה את הבד לבדוק את המרקם. היא לא אמרה כלום במשך כמה שניות ארוכות. אחר כך היא קמה, הורידה את הכיסוי ממכונת הזינגר, ואמרה לנועה: "בואי, תראי לי איך את רוצה שהחצאית תסתובב כשאת מסתובבת."

לא סיפרתי עדיין למאיה על החצאית. אבל בשבוע הבא, כשהיא תמצא אותה בארון, אני יודע בדיוק מה אני אגיד לה: שאני לא מבקש ממנה לוותר על שום החלטה שלה כאמא. אני מבקש רק דבר אחד — שיישאר לאמא שלי משהו לתפור, ולו רק פעם בשנה, ולו רק חצאית אחת.