החום של תחילת ספטמבר במצפה רמון לא דומה לשום חום אחר. הוא לא זורם, הוא עומד. מתנחל על האבנים, על הפח של הגגות, על עץ השיטה הבודד בחצר של רחמה. בשבע בערב עוד היה אור צהריים כבד, והרדיו הקטן במטבח סינן תחזית: שלושים ותשע מעלות, בלי הקלה.
רחמה הדליקה את פתיליית הנפט בפינת החדר. היא לא עשתה את זה בגלל החושך — האור עוד חדר מבעד לתריסים הנקובים. היא עשתה את זה כי ככה תמיד היה לפני שהעשן מתחיל לדבר. ריח של שמן שרוף מילא את הבית, והיא הניחה על השולחן קופסת פח ישנה, מקושטת בחריטות של דקלים וגמלים. בתוכה, עטופות בבד קנבס, שכבו ארבע עצמות מוארכות — לא של חיה רגילה, היא תמיד ידעה. סבתא של סבתא שלה קיבלה אותן בסיני, לפני מאה ושלושים ותשע שנים, מידיה של אישה קשישה שישבה ליד באר ואמרה: "אלה לא שייכות לי. הן שייכות למי שתצטרך לשאול."
טהיה נכנסה פנימה. בת שמונה-עשרה, שיער שחור קלוע על הכתף, זרועות חומות דקות שחותכות את האוויר כשהיא צועדת. היא עצרה על המפתן, הסתכלה על קופסת הפח, על העצמות המסודרות בשורה, ואז על סבתה.
— באתי ברגל מהוואדי. הרגליים עוד מלאות חול.
— שבי, אמרה רחמה בלי להסתובב. היא ידעה שטהיה מגיעה. לא בגלל כוח עליון. בגלל שהיא ראתה אותה מתרחקת מהבית מוקדם בבוקר, עם תיק בד קטן וכובע מצחייה ירוק, ולבנה עקום.
טהיה התיישבה על כרית וארגמן קרועה, הצמידה את ברכיה לחזה.
— בלילה חלמתי חלום. כבר לילה שלישי ברצף. אני יורדת לנחל, למקום שבו המים עוצרים לפני הסלע הגדול. מישהו קורא לי משם. לא בשם שלי. קורא לי "הבת של המקום".
רחמה לא ענתה מיד. היא סידרה את ארבע העצמות בצורת צלב, הפכה אותן על צידן השני, ואז עצמה את העיניים. אצבעותיה, חומות וסדוקות, עברו על העצמות לאט. החדר היה דומם. רק הרדיו המשיך לזמזם שיר מזרחי ישן מבית החולים במצפה.
— ארבע דמויות, היא אמרה בקול נמוך. — ארבע, לא שלוש. עם מדים. הם יורדים לוואדי אחרי חצות. יש להם נשק. יש להם פנסים. אחד מהם נושא סכין מתקפלת בכיס הימני. זה שאתה לא רואה אותו, הוא הכי מסוכן.
טהיה הרגישה את הגב מתקרר. היא לא שאלה "איך את יודעת". היא ידעה שהשאלה הזאת חסרת תוחלת. במקום זה, היא לקחה את אחת העצמות — אותה עצם מעט כהה מהאחרות, עם סדק דק לאורך הקצה — והצמידה אותה לחזה.
— סבתא, אם אני לא חוזרת עד הבוקר…
— תחזרי, קטעה רחמה. — אבל לא כפי שאת חושבת. תחזרי אחרת.
היא גהרה מעל השולחן, לקחה חוט צמר אדום וקשרה אותו סביב פרק ידה של טהיה. הקשר היה כפול, לולאה אחת מהודקת, השנייה רפויה.
— כשאת מרגישה את הלולאה נעשית חמה, תברחי. לא תשאלי לאן. לא תסתובבי. תברחי.
טהיה הנהנה והכניסה את רגליה החומות לנעליים. היא יצאה אל הדרך, ונעלמה מעבר לגדר האבנים הנמוכה. רחמה נשארה על המרפסת, מסתכלת על הוואדי שמתחת לעיירה. היא ראתה את טהיה הולכת, דקה וקטנה, עד שנבלעה בין שבילי הצור.
הם באו אחרי חצות. ארבעה. בדיוק כמו שהעצמות אמרו. ג'יפ צבאי פתוח עם פנס LED מהבהב, עצר במרחק מאתיים מטר מהמעיין. ארבע דמויות קפצו החוצה. שלוש מהן נשאו מכשירי קשר ותיקי גב. הרביעי, זה עם הנעליים הצבאיות הגבוהות, צעד ראשון.
טהיה עמדה מול הסלע הגדול. היא שמעה אותם לפני שראתה אותם. רעש של חצץ נשבר, לחישה, צחוק קצר. הלולאה על ידה נותרה קרירה, אבל משהו אחר — משהו בבטן — התכווץ. היא הבינה שזה לא הזמן לברוח. לא כי לא פחדה. להפך. הפחד כל כך גדול ששיתק לה את הרגליים. היא עמדה שם, נושמת את הריח של המים והלילה, וחיכתה.
המפקד, סגן יותם, היה הראשון שלקח אותה בכתפיים. הוא היה גבוה, עם שיער קצר וזיפי זקן. הוא אמר לה משהו על "יפה באמצע הלילה". שאר השלושה צחקו. אחד מהם, סמל עודד, תפס את צמיד הצמר האדום שלה ועקר אותו משורש כף היד. הכאב חתך, אבל טהיה לא הוציאה קול. היא ספרה אותם: ארבע. היא זכרה את דברי סבתה: אחד מהם נושא סכין. הוא זה שפצע אותה אחר כך, כשניסתה לזחול אל המים. הדם שלה התערבב באבני הנחל והפך לבוץ כהה.
הם כיסו אותה בענפי שיטה יבשים, דרשו איש מאיש שלא לדבר, וחזרו לג'יפ. הפנסים דעכו במורד הכביש. מעט לפני עלות השחר, רחמה ירדה בשביל. היא הלכה בלי פנס, בלי מים, כשהיא עוקבת אחר חוט הדם בדמיונה. היא מצאה את הצמיד האדום תלוי על שיח קידה. לידו, עקבות של מגפיים. היא לא נשמה עד שמצאה אותה מוטלת בין הסלעים, פניה מופנות אל המים.
היא לא בכתה. היא לא צעקה. היא נשאה אותה על גבה, בחזרה דרך הוואדי. משקל של ילדה בת שמונה-עשרה. תשעים ושבעה קילו. היא הרגישה כל אחד מהם.
בבית, רחמה הניחה את הגופה על מיטת ברזל בחדר הפנימי. היא רחצה אותה במי מלח. היא סרקה את שיערה. היא הסירה את החול מתחת לציפורניה. ואז, בעמידה מול השולחן, פתחה שוב את קופסת הפח. העצמות שכבו שם כמו קודם, אבל אחת מהן — זאת עם הסדק — נשברה לשניים.
רחמה לא הופתעה. היא הרימה את שני החצאים וכל אחד מהם צרבה בכף ידה, כאילו סירבו להישאר קרים. היא לקחה אבק מהחצר, ערבבה עם אפר מהתנור, והרטיבה בכמה טיפות משמן שהיה על שולחן הלילה של טהיה. נוצר בצק כהה. היא פיסלה ממנו ארבע דמויות קטנות. לכל אחת הן קימטה פיסת בריסטול עם שם שכתבה באותיות קטנות, בצבע לא נראה לעין.
את השמות היא לא ידעה קודם. אבל העצמות ידעו. העצמות תמיד ידעו.
היא לקחה ארבע מסמרים מחודדים, ישנים, כאלה שסבא שלה השתמש בהם לגדר. היא נעצה מסמר בבטן של הבובה הראשונה. בשנייה, בראש. בשלישית, בירך. וברביעית — זו עם זיפי הזקן הצעיר — היא תקעה את המסמר בלב, אבל לא עד הסוף. השאירה אותו בולט חצי סנטימטר.
אחר כך היא שמה את הבובות בקופסת פח, סגרה אותה עם מכסה כבד, ויצאה אל השטח שמאחורי הבית. שם, מתחת לעץ הזית הקשיש, הדליקה מדורה קטנה של שבבי עץ זית וגפנים. היא הטילה פנימה את הקופסה. העשן עלה אפור וסמיך, נע איטי, מתפתל כמו יד של זקן. כשהפח נסדק בחום, רחמה חזרה הביתה, סתמה את הדלת, וישבה מול החלון.
הבשורה הראשונה הגיעה למחרת בבוקר. רדיו "קול ישראל" דיווח קצרות: "תאונה מבצעית בצומת שדה בוקר — נהג רכב צבאי איבד שליטה, הרכב התלקח. נבדק חשד לכשל מכני." רחמה לא זזה. ידה נחה על קופסת הפח הריקה.
כעבור שלשה ימים, המודיעין של העיירה עבד. כולם ידעו: סמל עודד, אותו אחד שתפס בצמיד האדום, נפל מגובה שמונה מטרים במדרון ליד מצפה רמון. שבר בעמוד השדרה. מת במקום. רב"ט אסף, שנראה במסיבה לילה קודם, טבע במכל מים של בסיס "עשת". זה נראה כמו תאונת עבודה. הפתולוג כתב "טביעה במים רדודים". כולם ידעו שזה שקר. אבל איש לא אמר כלום.
רחמה עדיין לא יצרה קשר עם איש. רק ישבה בבית, שותה תה עם נענע, ומדי יום פותחת את הארון בחדר של טהיה. הריח שלה עוד היה שם. אבקות, חול, בושם זול בשם "מיסטיק".
כעבור יומיים, היא התלבשה בשחור. לקחה תיק בד ונסעה באוטובוס לבאר שבע. בית החולים סורוקה, מחלקת פנימית ג'. החדר שקט, ריח של אקונומיקה וזיעה. סגן יותם שכב שם, משותק מהמותניים ומטה. עיניו פקוחות לרווחה. הוא הסתכל בתקרה.
רחמה נכנסה, נעמדה ליד המיטה. היא לא חייכה. היא לא קיללה. היא שלפה מכיסה את הצמיד האדום — אותו צמיד שסמל עודד עקר משורש כף היד של טהיה. היא הניחה אותו על שולחן הלילה, ליד כוס המים.
— זה היה על היד שלה, היא אמרה. — עכשיו זה שלך. שני חיילים נוספים מחכים לך. לא באתי לקחת כלום. באתי להחזיר.
היא הסתובבה וצעדה אל הדלת. בצעד השלישי, הוא דיבר, בקול שנשמע כמו חצץ נגרר:
— את… לא תסלחי לעולם, נכון?
רחמה עצרה, אבל לא הסתובבה.
— סליחה לא שייכת לי, סגן. היא שייכת לאלה שנשארו. לי נשאר רק חשבון.
הדלת נסגרה. במסדרון, היא שמעה אותו מתחיל לצרוח. זה היה קול של מישהו שאיבד פתאום את כל מה שחשב שהוא. היא לא האטה. היא ירדה במדרגות, יצאה אל החום של באר שבע, ועלתה על האוטובוס למצפה רמון.
בחזרה הביתה, פתחה רחמה את קופסת הפח. רק עצם אחת שלמה נשארה בפנים — עצם קטנה, לבנה, ללא סדק. זו הייתה העצם הראשונה, שנמסרה מהאישה בסיני. רחמה לקחה אותה, עטפה אותה בבד לבן, והניחה אותה בתוך תיבה של עץ זית. היא נעלה את התיבה במנעול קטן ותלתה את המפתח על מסמר ליד פתח הבית.
היא מילאה את הקומקום במים, הניחה אותו על הכירה, וישבה מול החלון. הוואדי נמתח למטה, שקט ורחב. לא היה שם איש. רק בריזה ראשונה של ערב פיזרה את החום, ומשהו בתוך הבית, ריחות של אפר ונענע, נסחף אל תוך החצר.
