באוגוסט ההוא בתל אביב היה חם עד כדי כך שגם היונים ישבו על עמודי החשמל עם המקור פתוח. עבדתי אז כנהגת מונית דרך מוקד, שתים עשרה שנה מאחורי ההגה, וחשבתי שכבר שום דבר לא יפתיע אותי. קיבלתי נסיעה מרחוב דיזנגוף לבת ים, באמצע היום, כמעט בלי טיפ. הגעתי לכתובת, בניין עם מעלית מבחוץ, בקומה השלישית מרפסת עמוסה בעציצי גרניום.
הזמינה אישה, קול יבש בטלפון, כאילו הקריאה רשימת קניות. נתנה מספר דירה, קומה, שם משפחה. וביקשה שאחנה קרוב ככל האפשר לכניסה, כי יהיו מזוודות. הסכמתי, כי דווקא לא היו לי נסיעות אחרות, והמונה בכל מקרה רץ.
חניתי, כיביתי את המנוע. ישבתי רגע, הסתכלתי איך יונים מנקרות בפח האשפה. אחר כך שלפתי את הטלפון כדי להודיע שהגעתי. לפני שהספקתי לחייג, נפתחה דלת הכניסה ויצאה אותה אישה.
לא הייתה גבוהה. שיער כהה קשור בקוקו הדוק, משקפיים במסגרת דקה, מתחת לזרוע החזיקה שמיכה מקופלת. הלכה במרץ, אבל לא בחיפזון. אחריה גבר בחולצה עם שרוולים מופשלים נשא שתי תיקים גדולים מרובעים, ולידו אישה מבוגרת יותר בז'קט חם מדי לחום הזה. נשמה בכבדות ומדי פעם נעצרה, כאילו חיכתה שמישהו יעצור אותה.
ניגשתי, פתחתי את תא המטען. הגבר הניח את התיקים על המדרכה ורק אז הביט בי.
"שהגברת לא תיקח את החפצים האלה," אמר.
אמר לי, אבל הביט באישה עם המשקפיים. היא אפילו לא זעה.
"המזוודות מוזמנות," ענתה. "יסעו בנפרד, אני אגיע ברכב אחר."
האישה המבוגרת עשתה שני צעדים לכיוון בנה, אך נעצרה, כי מהכניסה יצא שכן עם כלב. הכלב התחיל להריח קרטון, הגבר משך ברצועה, השכן מלמל "סליחה" ונעלם מעבר לפינה. איש אחר לא יצא.
הגבר משך בידית הדלת האחורית. לא פתח. רק עמד ואחז את העולם כאילו רצה לעצור אותו.
"אלה, בואי נדבר בבית," אמר בשקט יותר.
"דיברנו בבית," השיבה. "כבר שבועיים. עכשיו אני מסיימת."
אז הבנתי שזו לא נסיעה רגילה. הנוסעת ניגשה לתא המטען, הרימה תיק אחד, אחר כך שני. עשתה זאת בזריזות, בלי משיכות. סידרתי את הקרטון, כי היה כבד. על המכסה היה כתוב ביד בטוש: "של קרינה – לא לגעת."
"לבת ים, נכון?" שאלתי, כדי לשבור את השתיקה.
"לא," אמרה האישה. "קודם ליד העירייה, אני צריכה לסדר משהו. אחר כך בת ים. לבן השני של קרינה. הוא גר שם, ייקח אותה אליו לתקופה."
הגבר שוב ניסה להוציא מילה, אבל הרוח מהים נשאה את רעש נתיבי איילון, ולכן שמעתי רק "אמא" ו"זה לא ככה."
האישה המבוגרת לא נכנסה לרכב. עמדה ליד הכניסה, מיישרת את שרוולי הז'קט, למרות שהיו שלושים וחמש מעלות. אחר כך אמרה לבנה משהו שלא הייתי אמורה לזכור, אבל אני זוכרת כל מילה:
"לא אישאר בחור הזה, שאשתי-הכלה שלי אומרת לי איפה להניח כוס."
הגבר שתק. הנוסעת נסוגה צעד והצביעה על הדלת הפתוחה של הרכב.
"תיכנסי, קרינה. כי המונית עומדת בחניה שלי, לא שלך."
זה היה הרגע שבו הבנתי שהעניין הזה לא ייגמר בנסיעה אחת. האישה המבוגרת נכנסה, טרקה את הדלת, ואז התכופפה לחלון וצעקה לבנה:
"תתקשר לאח שלך!"
נסעתי, והן ישבו מאחור. לא דיברו אף פעם. רק בבת ים, ליד בניין רכבת קלה מבטון גס, האישה המבוגרת יצאה ומיד פנתה לכיוון הכניסה, בלי להביט אחורה אל כלתה. הנוסעת שילמה במזומן וביקשה קבלה. נתתי לה קבלה מהקופה הרושמת, והיא החזיקה אותה כנגד השמש, בודקת אם הסכום מסתדר. שמונים ושתיים שקלים וחצי.
"אצל הבן השני היא תגור?" ביררתי, כי התיקים נשארו בתא המטען.
"כן. תומר גר כאן, רווק, שתי חדרים. אמר שאמא יכולה להישאר, עד שהכל יסתדר." שלפה מהארנק מאתיים שקל, נתנה לי. "את העודף תשמרי."
זה היה הטיפ הראשון מזה חודש.
אחר כך חזרתי לתחנה. ברדיו טלפוני שידרו בדיוק הודעה על עומסים באיילון, ואני ישבתי וחשבתי על הדמות ההיא עם המשקפיים, שסידרה משהו בעירייה והוציאה את החמות. לא ידעתי מה היה בקרטון, אבל ראיתי שהאישה, כשנעלה את הדלת אחרינו, אף פעם לא הביטה אחורה.
עברו שלושה ימים. קיבלתי נסיעה לשכונת התקווה, שכונה ישנה עם בניינים נמוכים וחנות דגים בפינה. הכתובת הצביעה על בית פרטי עם חזית דהויה ודשא שרוף מהמלח הימי. מהבית יצאה אותה אישה. לא הזמינה מונית, פשוט ניגשה אליי, כשבדיוק אכלתי סנדוויץ' ליד המדרכה.
"סליחה שאני מטרידה." שלפה מהתיק מעטפה קטנה. "הגברת נסעה עם החמות שלי לבת ים."
"אני זוכרת," אמרתי, הנחתי בצד את הסנדוויץ'.
"בעלי השאיר אצלה מסמכים, שכחה לקחת אותם, והוא לא עונה לטלפון מתומר. אני חוששת שהוא יעשה משהו טיפשי, כמו תמיד כשהוא מסתגר בתוך עצמו. בבקשה, תסיעי את זה לשם."
הבטתי במעטפה. הייתה סגורה, ובפינה כתובה בעט הכתובת: קרינה מזרחי, אצל הבן, רחוב הרצל 17/6.
"למה אני?" שאלתי.
"כי הגברת היחידה בכל הסיפור הזה שלא העמידה פנים שהיא לא יודעת מה קורה." חייכה בקצרה, בלי שמחה. "ואין לי עכשיו כוח לנסוע שוב לשם ולשמוע שאני כלה רעה."
לקחתי את המעטפה. כסף לא הציעה, אבל לא בזה היה העניין.
"ומה עם הבעל?" שאלתי, כי לא ידעתי אחרת.
"בעלי עבר לגור אצל אמו בבת ים, אצל תומר, על ספה בסלון. אמרתי לו שיכול לחזור כשיבין שהדירה היא שיתופית, לא המרפאה הפרטית שהוא סידר לעצמו בחדר העבודה הישן שלי." יישרה את רצועת התיק. "בינתיים הוא משלם לאמא שלו. אלף שקל בחודש. שישלם, יעשה לו טוב."
נכנסתי לרכב, הפעלתי את המנוע. המעטפה שכבה על לוח המחוונים, בין קבלה ישנה משווארמה למשקפי שמש. נסעתי לבת ים, עליתי לקומה הרביעית, דפקתי. פתח תומר, גבר שלא הכרתי, בטרנינג וגרביים, מנומנם למרות שהייתה צהריים.
"זה בשביל אחיך," אמרתי, מגישה את המעטפה.
"הוא לא כאן," מלמל. "יצא בבוקר, אמר שהולך לטייל, וזהו. אשאיר לו על השולחן."
לא שאלתי יותר. ירדתי במעלית, חושבת שהטיול הזה כבר נמשך כמה שעות.
שבוע אחר כך שוב הייתה לי נסיעה באזור. עצרתי מול אותו בניין, כי ראיתי מישהו מוציא קרטון – אותו קרטון, עם הכיתוב "של קרינה – לא לגעת," עכשיו מעוך מצד אחד. הוציא אותו הגבר מהיום הראשון. רזה כנראה בעשרה קילו, החולצה תלויה עליו כמו על קולב, ובשיער נוספה שיבה שקודם לא ראיתי.
"אלה החפצים של אמא," אמר, כאילו זיהה אותי. "היא חוזרת אליה, לדיזנגוף. הדירה עומדת ריקה, אז גם אני אעבור לשם בינתיים."
"ואתה?" שאלתי. "לאשה אתה לא חוזר?"
הניח את הקרטון על המדרכה, פתח את הדפים, כאילו הצטרך לעסוק במשהו בידיים. בפנים היו תמונות ישנות במעטפות, שעון עומד פגום ומערכת ספלים עטופה בעיתונים.
"אלה שלחה לי צילום של החוזה. העבירה חצי מהדירה שלנו על שמה. בלי לשאול אותי." סגר את הדפים חזק מדי, כאילו רצה לסגור בהם משהו. "יודעת מה הכי גרוע? שכנראה היא צדקה לגבי המרפאה. אבל היא יכלה קודם לדבר, ולא ישר לרוץ לעורך דין."
טען שני תיקים וקרטון לתא המטען. שלוש פעמים סידר את המושב הקדמי, למרות שנסע לבד.
"תסיעי אותי לדיזנגוף?" שאל, ואז, כשכבר עמדתי לצאת, טפח על כיסיו. "השארתי את הארנק אצל אמא. אתקשר עכשיו, שתומר יביא לי."
אבל לא התקשר. כל הדרך שתק, הביט בחלון, כאילו סופר עמודי חשמל. ליד הבניין בדיזנגוף ירד, פרק את החפצים על המדרכה, ואז עמד ליד הדלת הפתוחה של הרכב ולרגע לא אמר כלום. הוריד את השעון מהיד.
"שהגברת תיקח את זה. שווה בערך שש מאות, שמונה מאות שקל. אין לי אגורה עליי, ולא רוצה להיות חייב לנהגת מונית, כשאני ככה חייב כבר לכולם."
"אחכה עד שתתקשר לכסף," אמרתי.
"בבקשה." הניח את השעון על לוח המחוונים, לא על המכסה, ממש ליד ידי, כאילו רצה שאקח אותו מיד, לפני שיתחרט. "אני ממילא צריך למכור אותו איפשהו. עדיף שזו תהיה את, ולא שאעמוד בתור בחנות עבוט כמו קבצן."
ירד, לקח את הקרטון מתחת לזרוע, את התיקים השאיר על המדרכה וחזר בשבילם בנפרד, פעמיים, בלי חיפזון, כאילו דוחה את רגע הכניסה לבניין. השעון שכב בינינו במשך שתי דקות, לפני שנסעתי. כמה רחובות אחר כך צלצל לי הפלאפון. מספר לא מזוהה.
"מדברת אלה," שמעתי בשפופרת. "בעלי אמר שהשאיר אצלך שעון."
"כן," אמרתי.
"תמכרי אותו בחנות עבוט, ואת הכסף תעבירי לחשבון של החמות שלי, ברחוב הרצל 17. היא עכשיו משלמת על האוכל שלו, שלפחות זה יחזור."
"והוא יודע שאת מתקשרת אליי?"
"לא יודע." השתיקה בשפופרת נמשכה רגע ארוך יותר מהנדרש. "תשמרי מאה חמישים שקל בשביל הנסיעה עצמה, כי הוא חייב לי אותם, ואני לא אספר לו את זה, שלא יחשוב שאני שולטת בו על כל צעד."
בחנות העבוט נתנו לי שש מאות. העברת הבנקאית עשיתי באותו יום, לחשבון של קרינה מזרחי, בדיוק כפי שביקשה אלה.
ראיתי אותה עוד פעם אחת, בספטמבר, בתחנת המוניות ליד תחנת הרכבת. עלתה בלי להזמין, פתחה את הדלת לפני שהספקתי להוריד את החלון.
"לבת ים," אמרה. "אל החמות."
נסענו דרך אבן גבירול, והיא החזיקה על הברכיים זר קטן של חרציות, עטוף בעיתון במקום בניילון. לא דיברה, עד שפנינו לרחוב הרצל. אז אמרה, מביטה בזר, לא במראה:
"בעלי חזר אליי באוגוסט. בינתיים ישן במרפאה, על הספה. הוא בעצמו הציע."
לא עניתי כלום, כי לא הצלחתי למצוא מילה שתתאים כאן.
במקום שילמה, הפעם בלי עודף בשבילי, בדיוק לפי המונה. ירדה, יישרה את הזר העטוף בעיתון ונכנסה לבניין, שבקומה השלישית עדיין עמדו עציצי הגרניום, כאילו שום דבר לא קרה.
