# החוב בטאבו: בעלי לקח את הכלב של אבא

חמש בבוקר. הטלפון שלי צלצל. על הצג — דורית מהקומה הראשונה. היא לא מתקשרת סתם. היא שונאת טלפונים.

— בואי מהר, — אמרה בלי שלום. — אבא שלך בפתח הבניין. יושב על הריצפה עם המזוודה.

בדרך למטה ספרתי את המדרגות כדי לא לחשוב. אחת עשרה שנה עברו מאז שאבא עזב את אמא. אחת עשרה שנה שלא נכנס לבניין הזה, לבניין שבו גדלתי, שבו גרה עכשיו אני עם מנשה והילדים. בגיל שלושים וחמש את לא מצפה שאבא יופיע ככה באמצע הלילה. ובטח לא עם פרצוף של מי שיצא מבית חולים בלי להשתחרר.

הוא ישב על מדרגת הכניסה, מזוודה כחולה לידו, והחזיק ביד רתמה. לידה — כלב. לבן, ענק, עם כתם חום על העין. שכב צמוד לרגל שלו ונראה כאילו חי שם תמיד.

— אבא. — עמדתי מולו. — מה קרה?

— גירשו אותי, — אמר, והרים אליי עיניים שלא ראיתי ככה אף פעם. — תמר גירשה אותי. הבוקר. בגלל זה.

הוא חיטט בכיס המעיל, הוציא דף מקופל לארבע והגיש לי.

## הדף שהיה שווה הכל

זה היה דף מרשם לווטרינר, מתוארך אתמול, מהמרפאה בשדרות בן-גוריון. למעלה שם של כלב — "טומי, גולדן רטריבר, בן 6". ולמטה שורה בכתב יד של תמר: "שלומי, אני יודעת. נגמר. קח אותו ואל תחזור."

קראתי את זה פעמיים. עשיתי קפה במטבח. מנשה ישן למעלה, הילדים עוד שעה וחצי קמים, ואבא ישב אצלי בסלון ועשה דבר שלא ראיתי אותו עושה מעולם — לא ידע איפה לשים את הידיים.

— הוא בכלל לא שלי, — אמר לבסוף. — טומי. מצאתי אותו לפני שנתיים ליד הקניון. רץ בין מכוניות בשדרה. בלי שבב, בלי קולר. בערב שבת. מי שהיה בלב המפרץ בערב שבת יודע — אין מי שייקח אותו. אז לקחתי.

שנתיים. שנתיים הוא החביא אצלו כלב, ותמר לא ידעה? קשה להאמין. היא יודעת כמה חתיכות סוכר יש בבית. וכשהיא גילתה — זה מה ששבר את זה. לא בגידה, לא כסף — כלב. אם לשפוט לפי מה שקרה בשנה האחרונה, הכלב היה רק האחרון ברשימה.

## מה שהיא עשתה לו

הם התחתנו כשהייתי בת עשרים ושלוש. אני בדיוק סיימתי תואר ראשון, עבדתי כאחות במחלקה פנימית ב' בבית חולים כרמל. אבא היה אז בן חמישים ושש, גרוש שמונה שנים, גבר עייף. תמר נראתה כמו הדבר הכי טוב שקרה לו מאז הבר מצווה שלי.

היא עבדה כמנהלת סניף של רשת פארם, הייתה חייכנית ויעילה, וידעה לארגן דברים — תוך חודשיים היא ארגנה לאבא קופת חולים חדשה, תור לרופא שיניים, ביטוח חיים. ואז גם נישואין ברבנות. ומשם — לאט, בשקט — עברה לגור בדירה שלו. דירה שהוא קנה בכסף שקיבל כשמכר את המונית. דירה שתמיד ידענו שתהיה שלי ושלא נדבר על זה כי אבא לא אוהב לדבר על ירושות.

ואז התחילה להעביר דברים על שמה. כתובת. חשבונות. בשלב מסוים גם את הקבלות של המים. לפני שנה, כשהצעתי שהוא יוסיף אותי לזכאות בדירה, הוא נבהל: "תמר אמרה שאם אעשה את זה, זה יהרוס את הזכאות שלי לדיור מוגן."

איזה דיור מוגן? אבא שלי בן שישים ושש והולך על חוף הים כל בוקר. אין לו שום תוכנית כזו. אבל את זה הבנתי רק אחר כך.

— היא לקחה אותי לרופא בשבוע שעבר, — אמר אבא, והיד שלו על הראש של טומי. — נוירולוג. אמרה שאני סובל מבלבול, שאני שוכח דברים. אני לא שוכח כלום. אבל היא ישבה שם, סיפרה כמה קשה איתי, ובסוף הוא רשם לי כדור. היא אמרה שזו התחלה של בדיקה.

כדור. הוא הושיט לי את הקופסה. הרמתי אותה. שם של תרופה שאני מכירה היטב — אנחנו נותנים אותה בבית חולים, בעיקר במחלקות סיעודיות. לא הכדור שרשם הרופא. זה היה הכדור שתמר הוסיפה מבית המרקחת, והיא לא לקחה אותו בשביל לטפל בו.

שאלתי אותו אם הוא לקח. הוא אמר שלא. ואז שאל אם אפשר תה עם נענע, ואם יש אצלי במרפסת פינה לכלב.

## מה שעשיתי

בחמש וחצי קמתי. הכנתי סנדוויצ'ים לילדים, סידרתי תיקים, הוצאתי את הקטנה לתחנת ההסעה. מנשה ירד למטה, ראה את אבא על הספה ופשוט הניח יד על הכתף שלי. בלי שאלות. זה כל מה שהייתי צריכה.

תמר התקשרה בעשר. לא שמעה מה קרה — היא רצתה לדעת אם אבא אצלי, ואם כן, מתי יבוא לקחת "את החיות שלו". ככה היא אמרה. "החיות". כאילו טומי הוא חפץ.

— תמר, — אמרתי, — אני מגיעה.

הייתי שם באחת. היא פתחה עם חלוק וכוס קפה. ביקשה שאכנס. הדירה הישנה של אבא. השיפוץ שתכננו פעם לא קרה, אבל על הקיר תלויה תמונה שלה ושלו בטיול בצפון, והיו עציצים חדשים על המרפסת, וכל דבר קטן שהיה של אמא — נעלם. חוץ ממנורת הזכוכית בפינת הסלון. המנורה שאמא קנתה ביריד עתיקות ביפו. היא עמדה שם, כאילו כלום.

— שמעתי שהוא בא אלייך, — פתחה. — אני לא רוצה רע. אבל אני לא יכולה יותר. הוא משקר לי. הוא הביא הביתה כלב מאחורי הגב.

— אבא סיפר, — עניתי. — הוא גם סיפר לי על חוזה השכירות.

שקט. בדיוק שנייה אחת ארוכה מדי.

— איזה חוזה? — שאלה.

— זה שאת רוצה שיחתום עליו. כדי להעביר את הבית לשם שלך, בגלל "הניסיון", בגלל מה שקרה לו. תחת הטענה שהוא לא מסוגל לנהל את ענייניו.

היא הניחה את הכוס. לא לאט — בטבעיות. חיוך שלא הגיע לעיניים.

— מיכל, את לא מבינה. שלומי צריך טיפול. אני עושה הכול בשבילו. הוא כבר לא כל כך חד. את יודעת כמה פעמים שכח לסגור את הגז? כמה פעמים נעל את עצמו בחוץ?

— אני עובדת במחלקה פנימית תשע שנים, — אמרתי. — אני יודעת איך נראה אדם מבולבל. ואני יודעת איך נראה מישהו שדוחפים אותו לבלבול. הכדור שמצאתי בתיק שלו — זה לא מה שרשם הרופא. הרופא רשם נוירוקל. את קנית אטומין. מנה יומית של אטומין בשביל גבר בגילו, בלי השגחה, ואת יושבת כאן ומספרת לי על גז.

הפעם היא באמת שתקה. הפנים שלה התקשחו, כמו וילון שנמשך.

— אני אגיד לך מה יהיה, תמר. — קמתי. — את לא מקבלת כלום. לא את הבית, לא את הכסף, לא ייפוי כוח. אבא חוזר לגור כאן מהשבוע הבא. אני שוכרת לו עורך דין לענייני משפחה, ואנחנו נבטל את כל מה שמתוכנן. ואם תנסי שוב את הסיפור עם הרופא — אני אגיש נגדך תלונה על ניצול של קשיש. יש לי קבלות מהקופה ואת הקופסה. תחשבי טוב אם את רוצה שזה יגיע למשטרה.

היא פתחה את הפה. ואז סגרה.

— אה, ועוד משהו. — עצרתי בדלת. — טומי הולך איתי לווטרינר היום. לבדוק שהכול בסדר. הוא לא "חיה". הוא הכלב של אבא שלי.

## כמה דברים קטנים ששמתם לב אליהם רק כשהם קורים

אחר הצהריים לקחתי את אבא, את טומי, ואת תיקיית המסמכים שלו — כל מה שהיה בדירה שקשור אליו — ונסענו לקריות, לעורך דין. אבא ישב במושב הקדמי וטומי במושב האחורי, הראש שלו מונח על הידית. אבא נראה כמו ילד שהוצא מטיול כיתה בלי אישור הורים.

העורך דין היה בחור צעיר, בשם דותן, עם משקפיים שתמיד מחליקות לו. הוא עבר על הדף מהמרפאה, על מרשם התרופה, על חשבוניות הקופה. בסוף הסתכל על אבא.

— תגיד לי משהו, שלומי — הוא שאל. — מה אתה רוצה?

ואבא ענה בלי לחשוב:

— אני רוצה שהבית יישאר למיכל. ושטומי יחיה איתי עד הסוף שלו.

דותן כתב את זה. בדיוק ככה. שתי שורות בייפוי כוח מתמשך חדש, ורשימה של צווי ביטול לכל מה שנחתם בשלוש השנים האחרונות. כולל החוזה שלא נחתם — ואת הבקשה שתלויה ועומדת להירשם כמטפלת עיקרית שלו. אני לא יודעת בדיוק מה היא ניסתה להרוויח — אולי דירת שלושה חדרים במרכז העיר ששווה היום מליון ושבע מאות אלף שקל. בערך.

המסמך האחרון נחתם בחמש וחצי בערב. אבא הרים את טומי לרכב, אני דאגתי שהוא ישב טוב, ונסענו הביתה.

## עכשיו

תמר לא נלחמה. לא התקשרה. לפעמים אני חושבת שהיא יודעת שמה שהיה נותן לה כוח כבר לא בידיים שלה.

אבא חזר לדירה. הימים הראשונים הייתי נוהגת אליו כל ערב אחרי המשמרת, מכינה לשנינו ארוחת ערב, יושבת במרפסת. טומי שוכב על הרגליים שלו, וכל פעם שמגיע אוטובוס ברחוב למטה הוא מרים אוזן אחת, בדיוק כמו שאמא הייתה עושה כשהייתי מדברת שטויות.

שלשום, לפני שנכנסתי למשמרת, הלכתי איתו לאורך החוף. הוא זרק לטומי מקל, ואז הסתובב אליי ואמר, פתאום: "אני אף פעם לא סיפרתי לך שהיא לקחה את הכסף, נכון?"

"איזה כסף?"

"המזומן מהמכירה של המונית. תשעים וחמישה אלף. היא אמרה שתשמור על זה בשבילי." הוא משך בכתפיים. "אמא שלך הייתה יודעת איפה לשים כל שקל."

רותי. אמא שלי. שנפטרה מסרטן לפני חמש שנים, כשעדיין גרנו כולנו יחד. היא לא הייתה מדברת הרבה. אבל תמיד ידעה איפה לשים כל שקל.

הבטחתי לאבא שלא ידבר על זה יותר. ושהכול יהיה בסדר. אחר כך קניתי לו ולטומי גלידה בקיוסק בטיילת — ורודה בשבילו, לבנה בשביל הכלב.

הם אכלו בשקט, אחד ליד השני, מסתכלים על הים. והרוח הגדולה מהמפרץ נשבה לתוך החולצה שלי, ואני רק רציתי לעצור את הרגע, כזה כמו שהוא — בלי מילים, בלי ניצחון, בלי כלום. רק אבא שלי, כלב לבן גדול, וים.