Zone 4.0

אלירן בן־חמו ישב בשורה השלישית, ליד החלון, ומורה בשם רבקה עמדה מול הכיתה עם דף בייל שהיא רשמה עליו את הציונים לרבעון. היא הגיעה לשמו ברשימה ואמרה, "אלירן,

אבא שלי נפטר כשאני הייתי בת תשע. לא מהמחלה הזאת שכולם לוחשים עליה, אלא מדום לב פתאומי באמצע משמרת לילה במפעל. אמא קיבלה את הטלפון בחמש וחצי בבוקר,

Меня зовут Ноам. Мне двадцать один. Я тот самый курсант, который три года жил в казарме напротив неё — той, кого вся страна называет наследной принцессой. Но для

נעמי מרימת החלב מבאר שבע. זה מה שכתוב על הפתק שהיא תלתה על דלת המקרר עוד ב-2011, כשעמוס היה בן שלוש וחצי ואבא שלו נעלם לתמיד לכיוון אילת,

ירדן ידע בדיוק איפה אמא שלו שומרת כסף. במטבח, במגירה השנייה משמאל, מתחת לקופסת תה ריקה שבה היו פעם בולים ישנים. מאז שהוא זוכר את עצמו. גם כשהיה

אני זוכר את הבוקר ההוא במרפסת, איך עמדתי שם עם המזמרה ביד והסתכלתי על הקישוא הענק. כמעט חיבקתי אותו. שני קילו ומאתיים גרם, מדדתי. אשתי, נועה, עמדה בדלת

ורדה שוסטרמן חצתה את הרחוב הראשי של המושבה, ביד אחת מחזיקה סל קניות מהמינימרקט של אבי, וכל הדרך הביתה הרגישה שמשהו לא בסדר. היה ערב של סוף אפריל,

אני קוסמטיקאית בקליניקה ברחוב סוקולוב בחולון, ובין לקוחות אני לפעמים שומעת יותר ממה שצריך. ליאת הגיעה אליי פעם בשלושה שבועות, כבר שנתיים. אישה מסודרת, שיער אסוף, תמיד מגיעה

השעון צלצל בארבע וחצי, כמו כל בוקר. יוסי קם בשקט, שלא יעיר את הילדים. בחוץ עוד היה חשוך, רק הכלב של השכנים נבח איפשהו ליד הפרדסים. הוא לבש

מיכל ראתה את הריצפה ואת קרעי הבד, וידעה שמישהו היה שם בלילה. פתחה את הדלת של הסדנה שלה עם המפתח שלה, בשעה שבע וחצי בבוקר, ומצאה את הגליל