אלירן בן־חמו ישב בשורה השלישית, ליד החלון, ומורה בשם רבקה עמדה מול הכיתה עם דף בייל שהיא רשמה עליו את הציונים לרבעון. היא הגיעה לשמו ברשימה ואמרה, "אלירן, ספר לנו בבקשה מה קרית בחיבור על החופש הגדול."
הוא קם. הכיסא חרק מתחתיו. הפה שלו נפתח, והמילה הראשונה — "אני" — יצאה תקועה, נמתחת, "א-א-א-אני", ואצבעותיו לחצו את קצה השולחן עד שהעור הלבין. מישהו מהשורה האחורית צחקק. עוד אחד הצטרף. רבקה הרימה יד לכיוון הכיתה, "שקט," אבל הנזק כבר נעשה — הצחוק התפשט כמו אש בשדה קוצים, ואלירן הרגיש את החום מטפס מהצוואר אל האוזניים. הוא נשם, ניסה שוב, "אני הל… הל…" ואז פשוט נעצר. הביט בדף שמונח על השולחן, במילים שהוא כתב בעצמו בעיפרון, ולא הצליח להוציא אותן מהגרון.
"תשב," אמרה רבקה, לא בקשיחות, רק בעייפות של מי שכבר ראתה את זה פעמים רבות מדי. הוא ישב. מתחת לשולחן הוא קיפל את הדף לשמונה חלקים, קפל אחר קפל, עד שהוא הפך לריבוע קטן וקשה שהוא תחב לכיס.
בערב ההוא, בבית, הוא ישב מול שולחן המטבח וכתב באות דפוס, על דף חלק, את המשפט שלא הצליח להגיד. הוא לא הראה אותו לאף אחד. הוא קיפל גם אותו, ושם בקופסת נעליים ישנה מתחת למיטה, יחד עם עוד כמה דפים כאלה שהצטברו במשך השנים — משפטים שנכתבו כי לא ניתן היה לומר אותם.
*
שמונה עשרה שנים אחר כך, באולם חזרות קטן בבניין הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, עמד אלירן על קרש עץ מאולתר ששימש במה, וחיכה. יובל, חבר לשיעור בתורת המעגלים, גרר אותו לשם בכוח כמעט פיזי. "בוא, רק תעמוד שם," הוא אמר קודם, "אתה לא צריך להגיד כלום, זה תפקיד בלי טקסט."
הבמאית, בחורה בשם מיכל מהשנה השלישית לארכיטקטורה, הסבירה את הסצנה: פקיד שנכנס למשרד, מנסה לשבת על כיסא שאין, נופל, קם, מסתכל סביב כאילו כלום לא קרה. "בלי מילים," היא אמרה. "רק גוף."
אלירן עמד שם, ידיו לצדי הגוף, ורגע לפני שהתחיל הרגיש את הדופק בגרון — אותו דופק שהוא הכיר מהכיתה, מאותו יום עם רבקה. הוא חיכה שהמילים יתחילו להיתקע. הן לא באו. כי לא היו מילים.
הוא צעד קדימה, שלוש פסיעות מדודות, הושיט יד לכיסא שלא היה שם, וישב על האוויר. גופו נפל אחורה בזווית מוגזמת, זרועות מתנופפות, ולרגע הוא שכב על הרצפה כשעיניו פקוחות בתדהמה מזויפת אל התקרה. באולם החזרות מישהו פרץ בצחוק — לא מנומס, לא מרוחם, צחוק אמיתי שקטע את השקט. אלירן קם באיטיות מחושבת, סידר את הצווארון בתנועה מוגזמת של כבוד עצמי, והביט סביב כאילו שום דבר לא קרה. עוד צחוק. חזק יותר.
הוא לא אמר מילה אחת בכל התרגיל. הידיים שלו לא רעדו. הוא הרגיש את זה בכתפיים, שהיו רפויות בפעם הראשונה מזה שנים, כאילו מישהו הוריד ממנו משקל שהוא נשא כל כך הרבה זמן שהוא שכח שהוא שם. מיכל צעקה מהצד, "עוד פעם, רק תוסיף את הרגע עם הכובע," ואלירן, בלי לחשוב, כבר היה שם שוב.
*
בבית קפה קטן ברחוב מסריק בחיפה, כעבור כמעט שנתיים, עמד אלירן מאחורי וילון שחור מאולתר וחיכה לתורו. הוא כבר לבש את הז'קט החום המקומט ואת העניבה האדומה שתמיד ישבה קצת עקום — הוא דאג לזה בכוונה, סידר אותה עקומה לפני כל הופעה, פעולה קטנה שהפכה לטקס.
"עכשיו, מר זיוה!" קרא מישהו מהצד, ואלירן יצא אל שלושת המטרים הריבועיים שנקראו במה, עם פרצוף רציני עד גיחוך, ובידו כוס קפה מדומה. הוא הניח אותה על שולחן מדומה, פספס בסנטימטר, והקפה "נשפך" בפנטומימה מדויקת על מכנסיו. הוא לא זע. רק מצמץ. הקהל, שלושים איש דחוסים בין שולחנות, געה בצחוק.
הוא לא אמר בכל הקטע יותר מארבע מילים.
*
בבניין המשרדים בקריית ביאליק, אלירן עמד ליד דלפק המזכירות ואמר לאישה מאחוריו, "אני מחפש תיק ישן, על שם בן־חמו, אלירן. משנות התשעים." היא הביטה בו רגע, לא זיהתה, וירדה למרתף התיקים.
היא חזרה עם קלסר חום דהוי, ובתוכו, בין דפים מצהיבים, תעודה עם כתב יד עגול: "אלירן מתקשה בהבעה בעל פה, מומלץ ליווי. רבקה כ."
הוא ביקש עותק. הפקידה הפעילה את המכונה בקצה המסדרון, והנייר יצא חם עדיין מהמדפסת. אלירן קיפל אותו לשניים, לא לשמונה כמו פעם, ותחב אותו לתיקייה שהביא איתו מהבית.
באותו ערב, בדירה שלו בחיפה, הוא פתח מגירה במשרד הביתי, הוציא קלסר עם תעודת הגמר מהטכניון, ולידה, בלי סדר מיוחד, הניח את העותק החדש. הוא לא הביט בשתי הדפים זמן רב. רק סגר את המגירה, השאיר את היד עליה רגע נוסף, ויצא מהחדר.
