בבית מרווח בשכונת אפקה שבצפון תל אביב חי אבנר רותם, בעל חברת יבוא רהיטים שהקים מאפס. בגיל שישים ושתיים סבל משבץ מוחי חמור באמצע ישיבת דירקטוריון. הוא נפל מהכיסא, ואיש מהעובדים לא הבין מיד מה קורה — חשבו שהתעלף מהחום.
התוצאה הייתה שיתוק כמעט מוחלט. הידיים דוממות, הרגליים דוממות, קול לא יוצא מהגרון. רק העיניים נשארו חיות, ורק האצבע המורה ביד שמאל עוד הגיבה — זעה חלושה, כמו פרפר לכוד מתחת לעור. הרופאה במחלקה השיקומית של איכילוב אמרה למשפחה: "יש סיכוי להתאוששות חלקית. זה יכול לקחת שנה, אולי שנתיים. תלוי כמה סבלנות יש לכם."
הבן, גיא, עבר לגור בבית. בהתחלה נראה מסור עד כדי הפתעה. הוא האכיל את אביו בכפית, בזמן קבוע — שבע בבוקר, אחת בצהריים, שבע בערב. לקח אותו פעמיים בשבוע לפיזיותרפיה במרכז השיקום ברמת החייל, ישב לידו כשהחדשות רצו ברקע בערוץ 12. כשהייתה אחות מהקהילה בבית, גיא היה מחליק על פני אביו מגבת רטובה בעדינות ואומר: "אל תדאג, אבא. אני פה." החיוך שלו היה נדיב, כמעט תיאטרלי — ונעלם ברגע שהדלת נסגרה מאחורי האורח.
חמישה חודשים חלפו. גיא התחיל לאחר בהאכלות, לדלג על תרגילים, להשאיר את אביו יושב מול הטלוויזיה שעות בלי לזוז. פעם, כשאבנר איחר להיסחט מהכיסא לתוך המיטה בגלל שגיא היה על הטלפון, גיא נעץ בו מבט שלא היה צריך תרגום: "אתה יודע כמה זמן אני מבזבז עליך?"
ערב אחד גיא ישב במשרד הביתי, פתח תיקייה ירוקה עם ניירות הפירמה — "רותם ריהוט בע"מ", עם מספרי חשבון בבנק הפועלים ומסמכי בעלות על מחסן ביבנה. הוא מלמל, כמעט לעצמו: "כל עוד אתה חי, הכול עדיין רשום עליך. ואני נמאס לי לחכות."
העסק היה שווה בסביבות שמונה מיליון שקל. גיא ציפה שההעברה תקרה מהר — ייפוי כוח, שינוי בעלות, משהו. אבל אבנר לא חתם על שום דבר. לא יכול היה. הרופאים לא ידעו להגיד מתי, אם בכלל, תחזור לו היכולת המשפטית לקבל החלטות.
אז נולד הרעיון.
למחרת בצהריים, כשהעוזרת הפיליפינית יצאה לקניות בסופר, גיא דחף את הכיסא של אביו החוצה, לעבר הבריכה הפרטית בגינה. בדק סביב — אף אחד. חשב על המצלמה שמותקנת מעל דלת המטבח, אבל היא הייתה מכוונת לכניסה, לא לבריכה. "כולם יחשבו שזו הייתה תאונה," לחש. אבנר הביט בו בעיניים פעורות, כאילו הבין כל מילה. ניסה להזיז את האצבע היחידה שעוד צייתה לו, בלי הצלחה.
גיא אחז בידיות הכיסא בחוזקה ודחף. הכיסא צנח למים ברעש חד, גלים התפזרו על פני הבריכה. הוא עמד כמה שניות, צפה בבועות עולות, ואז הסתובב ויצא בלי להביט אחורה. "עכשיו זה נגמר," מלמל.
אבל הוא לא ידע דבר אחד: שבועיים קודם לכן, אבנר עצמו — עוד לפני השבץ — הזמין חברת אבטחה להתקין מצלמה נוספת, זו שמכסה בדיוק את הבריכה, בעקבות פריצה שכנה ברחוב. הטכנאי סיים את ההתקנה יומיים לפני האירוע במחלקה. גיא, שלא היה מעורב בעניינים האלה, פשוט לא ידע שהיא קיימת.
השכנה, דבורה פלד, אישה בת שבעים שגידלה ורדים בגינה הצמודה, שמעה את הקול — "כאילו מישהו זרק רהיט לבריכה," סיפרה אחר כך למשטרה. היא יצאה למרפסת, ראתה כיסא גלגלים שקוע חלקית במים, ובלי לחשוב פעמיים חייגה 100. "היד שלי רעדה כל כך שכמעט הפלתי את הטלפון," אמרה. היא לא הכירה את המשפחה טוב, בקושי אמרה שלום כשנפגשו בחניה — אבל שנים של גור בשכונה לימדו אותה שקול כזה, בשעה הזאת, לא מבשר טוב.
פראמדיק ממד"א הגיע תוך שמונה דקות, שלף את אבנר מהמים. הוא היה בהכרה חלקית, שאף מים, אבל חי. פונה בדחיפות לבית החולים איכילוב.
גיא חזר הביתה שעה אחר כך וגילה ניידת משטרה בחניה. סיפר גרסה רהוטה — הכיסא החליק, הבלם לא תפס, הוא היה בפנים כשזה קרה. השוטרים רשמו הכול בנימוס. לא היה להם עדיין ממה לפרוך אותו.
חמישה ימים לאחר מכן, כשאבנר התייצב, אחיינית של אבנר, רותי, שהייתה מעורבת בענייני החברה, ביקשה מהמאבטח של השכונה את התיעוד מהמצלמות — רק כדי לבדוק, אמרה, "משהו לא מסתדר לי בסיפור." המאבטח, שמנהל את חדר הבקרה המרכזי של הרחוב, מצא את הקובץ תוך שתי דקות. הוא לא הבין בהתחלה מה הוא רואה. אחר כך הבין הכול.
בבית החולים, כשאבנר כבר יכול היה לתקשר באמצעות לוח אותיות שהמטפלת הכינה עבורו — הוא הצביע באצבע המורה, אות אחר אות, על לוח פלסטיק עם אלפבית מודפס. גיא. דחף. אותי.
המשטרה עצרה את גיא בביתו, שבוע לפני ראש השנה, כשהיה עסוק בתיאום פגישה עם עורך דין לענייני מקרקעין בשם "הסדרת הבעלות בחברה".
חצי שנה לאחר מכן אבנר כבר הצליח לדבר במשפטים קטועים, לזוז חלקית ביד ימין, לחתום — בעזרת מוט מיוחד שנקשר לכף היד — שינוי בייפוי כוח מתמשך. הוא עדכן צוואה חדשה אצל עורך דין פרטי בהרצליה, בלי גיא בסביבה. את המניות בחברה, ואת הבית באפקה, השאיר לאחיינית רותי ולקרן שהקים למען ניצולי שבץ מוחי בבית החולים לוינשטיין. לגיא לא הותיר שקל.
כשהתיק הגיע לבית משפט, אבנר הגיע לדיון בכיסא גלגלים חדש, אחות לצדו. הוא לא הביט בבנו. הסתכל על השופטת, ועל הצג שהציג את קטע הווידאו — שבע שניות, בלי קול, שבהן ידיים דוחפות כיסא אל תוך מים כחולים.
גיא הורשע בניסיון רצח וקיבל שנים עשר שנות מאסר. בצאתו מהאולם, בקושי הרים את הראש לכיוון אביו.
אבנר, שכבר לא זקוק לעזרתו של איש כדי לאכול, חתם באותו שבוע על מסמך נוסף — מכתב לעורך הדין, בקשה להעביר את הבעלות על מחסן היבנה, שגיא כה חשק בו, לעמותת סיוע לנפגעי שבץ מוחי. על השולחן, ליד הכוס, נשארה עדיין תרופת האנטי-קרישה שהוא לוקח פעמיים ביום. הוא לגם ממנה מים, הניח את הכוס בחזרה בדיוק על אותו כתם עגול שהשאירה על העץ מאז שהבריאות שלו החלה להשתפר.
