לילה בפתח תקווה
הטלפון צלצל בשעה שתיים ורבע לפנות בוקר, ויעל שץ ידעה עוד לפני שהרימה אותו שמשהו נשבר. שבע שנים היא עבדה כמזכירה האישית של דוד קרסו, בעלים של רשת אולמות אירועים וחברת ליסינג שהתפרשה על פני כל השרון, ובכל השנים האלה היא לא שמעה אותו מדבר ככה. הקול במכשיר היה שטוח, כמעט מנומס: "בואי למחסן. עכשיו." היא זרקה את השמיכה הצידה, לבשה מעיל מעל הפיג'מה, ונסעה לכיוון המשרד תחת גשם שהיכה על השמשה כמו מישהו שדופק על דלת.
היא מצאה אותו יושב על הרצפה הקרה, בין קרטוני ארכיון פתוחים, החולצה שלו דבוקה לגב מזיעה. על השולחן שמעליו היו פרושים שני חוזי שכירות ישנים, ובידו עט אדום שסימן איתו קו תחת סעיף מסוים, שוב ושוב, כאילו הקו יכול לשנות משהו. מולו, על כיסא משרדי מתגלגל, ישבה מיכל אבירם, בת עשרים ותשע, המזכירה החדשה שדוד קיבל לעבודה לפני ארבעה חודשים. הידיים שלה היו שלובות על הבטן שכבר עיגלה קצת את החולצה, והאצבעות שלה מתפתלות בבד כמו שהיא מנסה למצוא בו משהו להיאחז בו.
"מיכל." יעל עצרה בפתח, הנעליים שלה משאירות שלולית קטנה על האריח. "מה קרה פה?"
"יעל, בבקשה תביני…" מיכל התחילה, אבל הקול שלה נשבר באמצע המילה, ויצא רק "זה לא…" ואז שקט.
דוד לא הרים את הראש. "תני לה לדבר," הוא אמר לעט, לא ליעל.
*
ארבעה חודשים קודם, כשמיכל נכנסה למשרד לראיון, היא הביאה איתה קורות חיים מודפסים על נייר איכותי, תואר בכלכלה מהאוניברסיטה העברית, והמלצה חתומה מסניף בנק לאומי שדוד עבד איתו שנים. יעל, שישבה מולה עם כוס קפה שהתקרר, זכרה שהרגישה משהו – לא חשד ממש, יותר כמו כפתור לא במקום בחולצה. אבל דוד היה צריך ידיים נוספות; שני אולמות חדשים נפתחו בכפר סבא וברעננה תוך חודשיים, והתיקים הצטברו. "היא נשארת עד תשע בערב בלי שמישהו מבקש," אמרה ליעל אחרי שבועיים, מרוצה.
מה שאף אחד מהם לא ידע זה שמיכל הגיעה למשרד בהזמנתו של אריאל שגב, עורך דין מקרקעין מרעננה שעבד עם דוד שנתיים על עסקאות שהתבררו כעת כפחות נקיות ממה שנראו על הנייר. שגב חשד שדוד יושב על מסמכים שיכולים להפליל אותו בעסקת מתחם מסחרי בהוד השרון – עסקה שבה זייף שתי חתימות של שותפים כדי לגבות עמלה כפולה בסך כמעט מאתיים וחמישים אלף שקל. הוא גייס את מיכל דרך מכר משותף, בהתחלה בבקשה קטנה: "רק תגידי לי מתי דוד נפגש עם מי." מיכל, שהייתה אז בקושי עם שכר דירה של שלושת אלפים ומאתיים שקל בחודש על דירת סטודיו בכפר סבא, הסכימה.
זה לא נשאר קטן. שגב ביקש צילומי מסך מהיומן, ואז מהאימיילים, ואז איים – חוב הימורים של אחיה, שמונים אלף שקל לחברת אשראי חוץ בנקאית שהיה עלול להסתיים בתביעה פלילית אם שגב "יעביר את זה הלאה". ומיכל המשיכה לספק. במקביל, מבלי שתכננה זאת, היא נקשרה לדוד – לא באהבה, אלא במשהו שדמה יותר להקלה: הוא היה הבוס הראשון שאמר לה "תשבי, תשתי מים" במקום רק לתת הוראות. וכשגילתה שהיא בהיריון משגב עצמו, שנפגש איתה בבתי קפה ברחוב אחוזה תחת ההבטחה "עוד קצת ואני עוזב את אשתי, נעלם ביחד" – היא ידעה שהיא בין שני אנשים שאף אחד מהם לא באמת רואה אותה.
באותו ערב, בשמונה וחצי, קיבלה הודעה בוואטסאפ: "העתיקי את התיקייה על הוד השרון הלילה. אחרת אני שולח הכל למשטרה, כולל מה שיש לי על אחיך." מיכל חיכתה שכולם יעזבו, נכנסה למחסן, פתחה קלסר אחרי קלסר בידיים שרעדו כל כך שהניירות נדבקו זה לזה – ואז שמעה צעדים.
דוד עמד בפתח, מפתחות הרכב שלו – אאודי שחורה שהוא שכח לקחת אחרי שיחת ערב – עדיין בכיס. הוא הביט בה, בקלסר הפתוח, בדמעות שכבר זלגו על הבלוזה שלה.
"תשבי," הוא אמר, וקולו היה נמוך כל כך שמיכל כמעט העדיפה שיצעק. "תספרי לי מההתחלה. כל מילה."
*
עכשיו, שעה אחרי, יעל ישבה על ארגז ריק ומיכל דיברה. לא בזרם אחד – במקטעים, עוצרת כדי לנשום, לפעמים מפסיקה שלושים שנייה שלמות ומביטה בקלסר שעל השולחן כאילו הוא יענה במקומה.
"שגב מצא אותי דרך יעל בוזגלו, את מכירה אותה, היא הייתה במשרד שלכם לפני," מיכל אמרה, "והוא אמר שזה יהיה קל. רק מידע. אני…" היא עצרה, אצבעותיה משחקות עם קצה השרוול. "אני לא ידעתי שזה יגמר ככה. את החוב של אחי הוא ידע מהיום הראשון. הוא בחר בי כי ידע."
דוד סימן קו נוסף בעט האדום, בלי להסתכל למעלה. "מתי גילית שאת בהיריון?"
"לפני חודש וחצי. בדקתי בבית מרקחת בסופר-פארם ברחוב ויצמן, כי לא רציתי שמישהו יראה אותי בקופת חולים." היא צחקה צחוק קצר, בלי שמחה. "אמרתי לו. הוא אמר שנעשה את זה יחד. שנברח. אני האמנתי לו יומיים."
"ואז?"
"ואז הוא שלח לי את ההודעה על התיקייה."
יעל, שישבה בשקט עד עכשיו, ראתה את הטלפון של מיכל מונח על השולחן, המסך עדיין דלוק על שרשרת ההודעות. היא לקחה אותו, החליקה אצבע כלפי מעלה, וראתה עשרות הודעות מהחודש האחרון – חלקן איומים גלויים, חלקן "אני מתגעגע אליך" בין השורות. משהו בקיבה שלה התכווץ.
"דוד," היא אמרה, "יש כאן הכל. תאריכים, שעות, סכומים."
דוד קם על רגליו לאט, הברכיים שלו נוקשות מהישיבה על הרצפה הקרה. הוא לקח את הטלפון מיעל, צילם את השרשרת המלאה למייל שלו, סעיף אחר סעיף, ואז הושיט אותו בחזרה למיכל.
"את הולכת הביתה עכשיו," הוא אמר. "מחר בשמונה וחצי בבוקר את חוזרת לפה עם תעודת זהות. אני מביא עורך דין ואת חותמת על כל מה שסיפרת לי הלילה. לא כדי להעניש אותך – כדי שיהיה לך תיק נקי כשהמשטרה תגיע לשגב."
מיכל הרכינה את הראש ובכתה שוב, אבל הפעם הכתפיים שלה לא רעדו באותו אופן – היא נשענה לאחור בכיסא, כאילו מישהו הוריד ממנה משקל.
*
בבוקר, ברחוב אחוזה ברעננה, ליד המשרד של שגב, עצרה ניידת משטרה בדיוק בתשע ורבע. דוד לא הסתפק בהגשת תלונה בטלפון – הוא הגיע בעצמו עם עורך דינו, יורם בכר, ותיק ניילון שקוף מלא בדפים מודפסים: הודעות הוואטסאפ שהודפסו אחת אחת, תיעוד פגישות בין שגב למתווך בעסקת הוד השרון, וגיליון עדות בכתב שמיכל חתמה עליו באותו בוקר בשמונה ורבע, לפני שהספיקה לשתות קפה.
שגב יצא ממשרדו כשראה את הניידת חונה, עצר לרגע, ניסה לסובב על עקביו ולחזור פנימה – אבל שוטר כבר חסם לו את הדלת.
"אריאל שגב? אתה עוצר לחקירה בחשד לזיוף מסמכים וסחיטה."
שגב הביט לאורך הרחוב וראה את דוד עומד ליד האאודי שלו, בלי לזוז. לא אמר מילה. רק הביט בו, כמו שמסתכלים על מישהו שגמרו להכיר.
*
שבועיים אחר כך, כשהבירור המשפטי התקדם, התברר שדוד עצמו חתם בזמנו על שני חוזי שותפות שבהם שגב שתל סעיף שהעניק לו זכות וטו על מכירת נכסים – גם אם דוד ירצה למכור לבד. דוד ישב עם בכר במשרד, שני החוזים פרושים על השולחן לצד ספל קפה שהתקרר בפעם השנייה באותו יום, ובעט כחול – לא אדום הפעם – מחק את חתימתו הישנה וחתם על נוסח מתוקן שהוציא את שגב לגמרי מהשותפות. בכר דאג שהמסמכים יגיעו לשגב, שהיה עדיין במעצר בית, באמצעות עורך דינו עוד באותו שבוע.
מיכל המשיכה לעבוד במשרד. בשבוע הראשון היא כמעט לא הרימה עיניים מהמקלדת, ובאחד הימים הציעה לדוד להתפטר.
"את קורבן, לא שותפה," הוא אמר לה, בלי להרים את הראש מהמסמכים שעל שולחנו. "אם את רוצה ללכת כי קשה לך – זו זכותך. אבל לא תלכי כי חשבת שאני לא סומך עלייך."
יעל מצאה למיכל חדר קטן במעון יולדות בכפר סבא, כי מיכל לא הייתה מוכנה לישון עוד לילה אחד בדירה שבה שגב הביא פעם את התיק שלו והניח אותו על השולחן כאילו הוא בבית. יעל גם ליוותה אותה לבדיקת האולטרסאונד הראשונה, כי לא היה למיכל אף אחד אחר לקחת. בחדר ההמתנה של קופת חולים מכבי ברחוב ז'בוטינסקי, בין כיסאות פלסטיק וטלוויזיה משודרת בלי קול, מיכל אחזה בידה של יעל, האצבעות הקרות שלה נלחצות סביב האצבעות של יעל.
חצי שנה אחרי, כשהילדה של מיכל נולדה בבית חולים בילינסון, הגיע למחלקת היולדות זר חבצלות לבנות. הכרטיס שהתלווה אליו היה חתום רק בשם: דוד קרסו. הוא לא הגיע בעצמו. שגב, שיצא בערבות אחרי שבועיים והמתין עדיין למשפטו בחשד לזיוף מסמכים וניסיון סחיטה, לא שלח דבר, ולא התקשר, לא באותו יום ולא אחר כך.
