Zone 4.0
מיה מוציאה כלב מהעץ בפארק בליל אוגוסט מיה הייתה בת עשרים ושבע, ועד הערב ההוא באוגוסט לא נגעה בכלב אף פעם בחיים. לא מעיקרון. פשוט, כשהייתה בת שבע,
קוראים לי אבנר, אני בן חמישים ושתיים, ואת הסיפור הזה אני מספר מהצד שלי – כי הצד שלי אף אחד לא סיפר. הייתי שוער בבניין על שדרות כצנלסון
עומר ליבוביץ' בן שמונה, גר בקריית מוצקין, לא אוהב לדבר בקול רם. במיוחד לא בכיתה, כשהמורה מבקשת ממנו לקרוא פסקה מהספר, והמילים נתקעות לו בגרון עוד לפני שהוא
תמר קמה בחמש ורבע, כמו כל יום שלישי כבר שמונה שנים. השמים מעל חולון היו עדיין סגולים, והמזגן בסלון נקש שלוש פעמים לפני שהחליט להתעורר. היא שמה את
גלית אשכנזי לא תיארה לעצמה שהחופשה בת שלושים ואחד יום שחסכה עליה שנתיים שלמה תיגמר עם רופא בבית חולים "וולפסון" שמחזיק פינצטה מעל הזרוע השמאלית שלה ואומר לה
דניאל שקד ידע לתקן צנרת, לחפור יסודות, ולעשות חישובי עומסים בראש בזמן שגשם קורח מרטיב לו את הצוואר. מה שהוא לא ידע לעשות — או יותר נכון, מה
הוא נעצר במפתן, והרגשתי איך ב"אוליביה" — כך נקרא המסעדה על הטיילת בתל אביב, שבה אני עובד כשוטף כלים שלוש שנים — השתרר פתאום שקט, כאילו מישהו כיבה
שולה קידר מדדה שנים־עשר צעדים מהדלת של דירתה ברחוב הגפן בחיפה ועד לחדר המדרגות, ובכל פעם עצרה ליד תיבת הדואר של השכן ממול, כי שם, מתחת לפנס שהבהב,
בכל ערב שישי במשך שלושים ושתיים שנה עמד השולחן הזה באותו מקום, ליד החלון שפונה לרחוב ז'בוטינסקי. מפה לבנה עם רקמה כחולה בקצוות, שתי נרות שבת בפמוטי כסף
רות בן־עמי גילתה שהיא כבר לא בעלת הזכויות בעסק שלה ביום שלישי בבוקר, כשעורך הדין של הבנק התקשר לשאול למה חתימתה לא מופיעה על מסמכי העברת הבעלות במספרה