גלית אשכנזי לא תיארה לעצמה שהחופשה בת שלושים ואחד יום שחסכה עליה שנתיים שלמה תיגמר עם רופא בבית חולים "וולפסון" שמחזיק פינצטה מעל הזרוע השמאלית שלה ואומר לה במין שקט מקצועי: "תנשמי עמוק, זה יידקר קצת."
היא בת שלושים ושבע, מנהלת חשבונות בחברת ביטוח ברמת גן, גרושה, בלי ילדים, עם כלב בשם קוקו שהשאירה אצל אמא שלה בפתח תקווה לחודש שלם. לזנזיבר היא טסה עם דרכון חדש וכרטיס הלוך ושוב בשמונה אלף ומאתיים שקל, כי אחרי שמונה שנים באותו תפקיד היא החליטה שמגיע לה משהו בשבילה, רק בשבילה.
השבוע הראשון עבר כמו שצריך. חוף פאג'ה, מים בצבע טורקיז שנראה כאילו מישהו הוסיף לו צבע מאכל, דייגים שמוכרים אצות בשוק הבוקר. בבית ההארחה הקטן שבו התארחה, בעלים בשם עומאר בישל לה קארי דגים כל ערב ושאל אותה בכל פעם אם היא אוהבת חריף, והיא בכל פעם ענתה שכן למרות שזה שרף לה את הגרון.
הבעיה התחילה ביום השבעה עשר. גלית שמה לב לפצע קטן על הזרוע השמאלית, בערך בגודל של עגבנייה שרי, אדום ומגרד. חשבה על עקיצת יתוש. מרחה משחה שקנתה בבית מרקחת בסטון טאון, המשיכה לטייל, צללה באי פמבה, צילמה שקיעות לאינסטגרם עם כיתוב "החיים שתמיד רציתי".
עד יום עשרים ושתיים הפצע כבר לא נראה כמו עקיצה. משהו זז מתחתיו. היא הרגישה את זה בלילה, תזוזה קטנה מתחת לעור, ממש כמו חוט שמתרוקן ומתמתח מבפנים. עומאר, כשהיא הראתה לו, החוויר ואמר משפט שהיא לא שכחה: "זה לא ליתוש. תצטרכי רופא, ומהר."
הרופאה המקומית בעיר סטון טאון, ד"ר פאטמה, בדקה את הפצע חמש דקות בלי לגעת בו כמעט, ואז אמרה בעברית רצוצה, כי למדה שנה בבית חולים הדסה: "זה זבוב טומבו. הביצה שלו הייתה על בגד שתלית לייבוש. עכשיו יש לך זחל בתוך הזרוע. אסור לך לסחוט אותו, זה יגרום לזיהום קשה."
גלית ישבה על הכיסא הפלסטיק בקליניקה הקטנה ובכתה, לא כי כאב, אלא כי משהו חי בתוך הזרוע שלה, שלה, ולא היה לה שום שליטה על זה. ד"ר פאטמה נתנה לה משחה עם וזלין שאמור לחנוק את הזחל מלמעלה כדי שיצוץ החוצה מעצמו, ואמרה לחזור עוד עשרה ימים, כי ככה זה עובד, אי אפשר למהר את זה.
עשרה ימים. גלית ניסתה להמשיך את החופשה כאילו כלום, אבל בכל פעם שהיא הביטה בזרוע היא ראתה את הפצע נושם, פשוטו כמשמעו, מתרחב ומתכווץ כמו ריאה זעירה. בלילות היא שכבה במיטה בבית ההארחה עם שרשרת ונטילטור מעל הראש מסתובב, מקשיבה לים בחוץ, מרגישה את הזחל זז, סופרת שעות עד הבוקר.
ביום שלושים היא טסה חזרה, עם חיבוש על הזרוע ומרשם מד"ר פאטמה שאמרה לה להראות לרופא בישראל ברגע שתנחת. בנתב"ג היא לא חיכתה אפילו לקחת את המזוודה, נסעה ישר לחדר מיון בוולפסון, כי הכאב באותו יום הפך לבלתי נסבל, כאילו משהו בפנים ניסה לצאת בכוח.
הרופא במיון, ד"ר אבירם כהן, הזמין רופאת עור, ד"ר ליאת ורדי, שהביטה בזרוע ואמרה בקול שקט אבל בלי היסוס: "מיאזיס עורי, זחל של דרמטוביה הומיניס, זבוב הבשר הטרופי. ראיתי את זה פעמיים בחיים, שתי הפעמים אחרי נסיעות למזרח אפריקה."
הם החליטו לא לסחוט, כי סחיטה עלולה לקרוע את הזחל בתוך הרקמה ולגרום לזיהום חמור. ד"ר ורדי מרחה שכבה עבה של וזלין על הפצע, כיסתה בפלסטר אטום, ואמרה לגלית לחכות שעה. "הוא נושם דרך החור הקטן הזה," היא הסבירה. "כשנחסום לו את האוויר, הוא יידחק החוצה כדי לנשום. זה כמעט תמיד עובד."
גלית שכבה על המיטה בחדר הטיפולים וסופרת אריחים בתקרה, ארבעים ושתיים אריחים לבנים עם כתם חום אחד בפינה, כשהיא מרגישה משהו בתוך הזרוע שלה נאבק לנשום. השעה הזאת הייתה הארוכה בחייה, יותר ארוכה מהגירושים, יותר ארוכה מהלילה שאמא שלה עברה ניתוח לב.
כשד"ר ורדי הסירה את הפלסטר, ראש שחור קטן, בגודל של גרגר אורז, הציץ מהפצע. עם פינצטה עדינה היא משכה לאט ובזהירות, וגלית הרגישה תזוזה ואז שחרור, ממש כמו קרס שיוצא מבשר דג. הזחל שנשלף היה באורך של שני סנטימטרים, לבן עם פסים כהים, עדיין מתפתל בפינצטה.
"סיימנו," אמרה ד"ר ורדי, ושמה את הזחל בכלי דגימה. "נשלח לבדיקה כדי לוודא שאין שאריות. אבל זה הכול, גלית. זה נגמר."
גלית לא זזה במשך כמה שניות. אז היא ביקשה לראות את הזחל בכלי. ד"ר ורדי הרימה את הכלי מולה, והיא הביטה בו ארוכות דרך הזכוכית, בדבר הזה שחי בתוך הגוף שלה עשרים יום, שהיא האכילה בלי לדעת, שגידלה כמו הריון הפוך שאף אחד לא ביקש.
בבית של אמא שלה בפתח תקווה, אחרי שקוקו קפץ עליה וליקק לה את הפנים כמו שלא ראה אותה שנה, גלית ישבה במטבח עם כוס תה נענע ופתחה את הלפטופ. היא לא מחקה את התמונות מזנזיבר. היא פתחה תיקייה חדשה, קראה לה "יום עשרים ושתיים", והעלתה לשם את התמונה שצילמה ברגע שהזחל נמשך מהזרוע, זו שד"ר ורדי צילמה לה בטלפון כתיעוד רפואי.
מתחת לתמונה היא כתבה פוסט אחד, בלי שום פילטר ובלי שקיעה ברקע: "החופשה של החיים שלי הייתה גם החופשה עם תולעת בזרוע. שני הדברים אמיתיים באותה מידה. מי שנוסע לזנזיבר — תייבשו את הבגדים במגהץ, לא רק בשמש. ותפסיקו לחשוב שמשהו רע שקורה לכם מבטל את מה שהיה טוב."
היא פרסמה את זה, סגרה את הלפטופ, ונתנה לקוקו נשיקה על הראש. הזרוע עדיין הייתה חבושה, עדיין כאבה קצת בלילה, אבל בפעם הראשונה מאז יום שבעה עשר היא ישנה בלי לספור שעות עד הבוקר.
