לירן ישבה על הרצפה של הסלון בדירה ברמת גן, הקופסה מקרטון פתוחה לרגליה. שבוע אחרי שקברו את אבא שלה בבית העלמין בחולון, אמא שלחה אותה "לסדר קצת בארון של אבא, אני לא מסוגלת". אז היא נכנסה. הריח היה שם עוד – אפטרשייב זול שהוא קנה בכל פעם מחדש באותה חנות בשוק הכרמל, אותו בקבוק כחול, שלושים ותשע שקל.
בקופסה היו תמונות. המון תמונות, מהסוג שמדפיסים בסטודיו ולא שולחים בוואטסאפ. לירן בת שמונה על אופניים ברחוב זבוטינסקי. לירן בת שתים עשרה עם שיניים גדולות מדי לפרצוף, מחזיקה תעודת הצטיינות. ותחת הכל – מעטפה חומה, סגורה, עם הכיתוב "לירן – כשתהיה מוכנה" בכתב היד המרוקע של אבא.
היא לא פתחה אותה מיד. היא קמה, הלכה למטבח, מזגה לעצמה מים מהברז – כי אף פעם לא היה כסף לבריטה בבית הזה – ורק אז חזרה וישבה שוב על הרצפה.
אבא שלה, מוטי, נהג מונית שלוש עשרה שנה. סובארו לבנה, מספר לוח שהיא עוד זוכרת בעל פה כי הוא היה שר אותו כשהיה שיכור קצת מבירה אחת בפורים – "שמונה שבע שלוש, שמונה שבע שלוש". הוא עבד משמרות לילה כדי שיהיה בבית כשהיא חוזרת מבית הספר. הוא לא הצליח לבוא לאף הצגה שלה בתיכון בגלל המשמרות, אבל הוא היה שם בכל בוקר עם ביצה קשה וטוסט בצלחת, בלי לומר מילה, כי מוטי לא היה איש שאומר מילים.
היא זוכרת אותו יושב במרפסת בשעה שש ורבע בבוקר, לפני שהיא קמה לבית ספר, מעשן סיגריה אחת – רק אחת, אמא הקפידה על זה אחרי ההתקף לב הראשון – ומסתכל על החניון של הבניין השכן. הוא לא היה אומר על מה הוא חושב. היא הייתה בת עשר, שתים עשרה, חמש עשרה, ולא שאלה. יש דברים שילדה לא שואלת את אבא שלה כי היא בטוחה שיהיה עוד זמן.
לא היה עוד זמן. מוטי מת בגיל שישים ושתיים, בלילה, בזמן משמרת, במונית שעמדה בתחנת מוניות ליד תחנת הרכבת בבני ברק. שוטר מצא אותו. הלב, אמרו בבית החולים, כבר היה חלש שנים.
לירן פתחה את המעטפה.
בפנים היה מכתב, שלושה עמודים בכתב יד עקום, כמו של מישהו שלא כתב הרבה בחיים חוץ מקבלות ומספרי טלפונים על פתקים. הוא כתב לה שהוא ידע שהוא לא איש שיודע לדבר. שהוא ראה אותה גדלה מהמראה האחורית של החיים שלו – ניסח את זה ככה, "מהמראה האחורית", כי זה היה הדימוי היחיד שהיה לו. שהוא שמר כל שקל בשביל שהיא תלמד באוניברסיטה בלי הלוואה, וזה למה הוא לא קנה רכב חדש יותר, ולמה הם לא טסו לחו"ל אף פעם, ולא בגלל שהוא לא רצה לראות אותה מאושרת. שהוא ידע שהיא חשבה שהוא לא שם. הוא כתב: "אני יודע שנראה לך שאני רחוק. אני לא רחוק. אני פשוט לא יודע להגיד את זה בקול. אני אומר את זה בשעה שש ורבע כל בוקר, כשאת עוד ישנה, ואני מסתכל על החלון שלך ומוודא שהוא סגור טוב לפני שאני יוצא למשמרת".
לירן הניחה את הדף. היא לא בכתה מיד – זה בא אחר כך, בגל שהפתיע אותה בזמן שהיא שטפה כלים כעבור יומיים, סתם ככה, מעל הכיור. עכשיו היא רק ישבה שם על הרצפה ברמת גן, מחזיקה את הדף, מנסה להבין איך אדם יכול לחיות שישים ושתיים שנה ולהגיד את הדברים החשובים ביותר שלו רק אחרי שהוא מת.
בקצה המעטפה הייתה עוד פתק קטן, מקופל בנפרד. עליו היה כתוב מספר חשבון בנק בבנק הפועלים, וסכום: שמונה עשרה אלף ושלוש מאות שקל. "לא הרבה", כתב מוטי. "אבל זה כל מה שנשאר אחרי שקניתי לך את הדירה הקטנה ברחוב ביאליק כשהתחתנת. תשתמשי בזה בשביל משהו שאת רוצה, לא בשביל משהו שאת צריכה. פעם אחת בחיים תקני משהו סתם כי בא לך".
לירן קמה. היא הלכה לארון של אבא, לתא הצדדי שהוא תמיד נעל, ומצאה שם מה שחיפשה בלי לדעת שהיא מחפשת – מחברת קטנה, שחורה, עם כל המשמרות שלו רשומות בכתב יד, שנה אחרי שנה, לילה אחרי לילה. בעמוד האחרון, בתאריך שהיה שלושה ימים לפני שהוא מת, הוא כתב רק שורה אחת: "לירן קיבלה עבודה טובה. לא אמרתי לה כמה אני גאה. אני אגיד לה מחר".
היא סגרה את המחברת. יצאה למרפסת, בדיוק כמו שהוא היה עושה, וישבה על הכיסא הפלסטיק הלבן שעדיין עמד שם עם שכבת אבק דקה. השעון על הקיר בסלון, מבעד לדלת הפתוחה, הראה עשר וחצי בערב – לא שש ורבע, אבל היא הרגישה שהוא שם בכל זאת, איפשהו בין העשן שכבר לא היה ומראה שכבר לא הייתה.
למחרת בבוקר לירן הלכה לבנק הפועלים בסניף רחוב ביאליק, עם תעודת פטירה, צו ירושה זמני מהעורך דין ותיק הבנק של אבא בתיק ניילון שקוף. הפקידה, אישה בשם רותי שזיהתה את שם המשפחה מהחשבון של מוטי שהיה לקוח שם עשרים שנה, לא שאלה שאלות מיותרות. היא רק אמרה "אני מצטערת על אבא שלך" ולירן הנהנה, כי לפעמים הנהון הוא כל מה שנשאר לך כשמילים לא עוברות בגרון.
לירן לא סגרה את החשבון. היא פתחה תוכנית חיסכון חדשה על שם אבא שלה – "קרן מוטי" היא קראה לה בטופס, כי הבנק דרש שם – והפקידה כסף לתוכה כל חודש, לא הרבה, מה שנשאר לה אחרי שכר הדירה. לא בשביל עצמה. בשביל המלגה שהיא הקימה שנה אחר כך, דרך עמותה קטנה בבני ברק שעוזרת לילדים של נהגי מוניות ואוטובוס ללמוד באוניברסיטה בלי הלוואה – בדיוק כמו שהוא רצה בשבילה.
בטקס הראשון של המלגה, בחדר קטן שהעמותה שכרה בבניין ברחוב הרצל, לירן עמדה מול שנים עשר בני נוער שקיבלו את המענק הראשון. היא לא הכינה נאום ארוך. היא סיפרה להם על אבא שנהג מונית שלוש עשרה שנה, ישב במרפסת בשש ורבע כל בוקר, ולא ידע להגיד "אני אוהב אותך" בקול – אז הוא אמר את זה בעבודות לילה ובביצים קשות ובחשבון בנק שנשאר סגור עד שהוא כבר לא היה שם לראות מה יוצא ממנו.
היא סיימה בזה: "אם יש מישהו בחדר הזה עם אבא שיושב שם בשקט, כאילו הוא לא שם – הוא שם. תשאלו אותו על מה הוא חושב בשש ורבע בבוקר. אל תחכו למכתב".
בערב חזרה לירן לדירה ברמת גן, שמה את המחברת השחורה על המדף ליד תמונת החתונה שלה, ותלתה את שעון הקיר של אבא – זה שעדיין הראה שש ורבע כי אף אחד לא טרח להחליף לו סוללה – מעל השולחן במטבח, במקום שהיא רואה אותו כל בוקר כשהיא שותה קפה.
היא לא תיקנה אותו.
