תמר קמה בחמש ורבע, כמו כל יום שלישי כבר שמונה שנים. השמים מעל חולון היו עדיין סגולים, והמזגן בסלון נקש שלוש פעמים לפני שהחליט להתעורר. היא שמה את הסיר על הכיריים, לא בשביל עצמה – בשביל הילד.
נדב היה בן שבע. ההורים שלו, אילנה ורועי, עבדו שניהם במשמרות בבית חולים איכילוב, וכל יום שלישי בשמונה בבוקר תמר הייתה לוקחת אותו מהבית ברחוב סוקולוב, מביאה אותו אליה, ומחזירה אותו לגן בשלוש.
"סבתא, יש בורקס?" הוא שאל מהדלת, עוד בפיג'מה עם דינוזאורים, התיק כבר על הגב כאילו הוא הלך לישון איתו.
"יש, יש. תרד קודם, אתה עדיין מזמזם."
זה היה המשפט שלהם. "מזמזם" – זה מה שהיא קראה לזה כשהוא היה עייף בבוקר ומדבר כאילו הוא עוד בתוך חלום. הוא ירד, התיישב על הכיסא הגבוה שהיה שייך לפעם, כשהיא עצמה הייתה מקרבת אליו כוס חלב חם עם דבש.
זה נשמע פשוט. זה לא היה פשוט.
לפני שלושה חודשים, הבת שלה, אילנה, התקשרה בעשר בלילה ואמרה: "אמא, אני חייבת לדבר איתך על משהו רציני." תמר חשבה שמישהו חולה. זה היה גרוע יותר, בדרך אחרת.
"רועי חושב שכדאי שנשלח את נדב לצהרון עד חמש. זה יעלה שמונה מאות שקל בחודש, אבל אז לא נצטרך להטריד אותך."
"להטריד אותי?" תמר עמדה במטבח שלה עם הטלפון ביד. "מי אמר שאני מוטרדת?"
"את בת שישים ושבע, אמא. את צריכה מנוחה, לא ילד רועש בבית שלך פעמיים בשבוע."
זה לא היה על המנוחה שלה. תמר ידעה את זה מהרגע הראשון. זה היה על רועי, שמעולם לא אהב שהוא צריך משהו מחמותו. שהוא הרגיש שכל פעם שנדב אצלה, זה כאילו הוא, רועי, לא מספיק. גבר שלא יכול לגדל את הבן שלו בלי עזרה. זה מה שהוא חשב שאנשים אומרים, אף על פי שאף אחד לא אמר.
"תני לי לחשוב," תמר אמרה, וסגרה את הטלפון. היא ישבה על הכיסא במטבח, זה שממנו אפשר לראות את החצר עם עץ הלימון שהיא שתלה לפני עשרים ושתיים שנה, ובכתה בלי קול, לא מפני שהיא עצובה על עצמה – מפני שהיא ידעה מה זה אומר. זה אומר שהיא תפסיד את הבוקרים. את "סבתא, יש בורקס?" את הרגע שהוא נרדם על הכתף שלה בדרך חזרה מהחוף, את הריח של השמפו שלו כשהיא שוטפת לו את הראש.
היא לא התקוטטה. היא לא צעקה. במקום זה היא עשתה משהו שאף אחד לא ציפה ממנה.
היא פתחה תיקייה. ירוקה, פשוטה, מהסופר של רמי לוי. בתוכה – כל הקבלות משמונה שנים. כל פעם שהיא שילמה עבור החוגים של נדב – כדורגל בהפועל חולון, שיעורי פסנתר, המחנה קיץ באילת שהיא שילמה עליו שלוש שנים ברצף כי אילנה ורועי לא הספיקו לחסוך. כל פעם שהיא קנתה לו נעליים כשהוא גדל ממידה למידה, בגדים, את האופניים לחג הפורים לפני שנתיים. שבעה עשר אלף וארבע מאות שקל. היא לא חשבה שהיא תצטרך אי פעם להראות את זה למישהו, אבל היא שמרה, כמו שהיא שומרת הכל.
היא לא הלכה עם התיקייה לאילנה. היא הלכה לרועי.
היא ביקשה שהוא יבוא לבד, בלי אילנה, בלי נדב, ביום שלישי בערב אחרי שהיא הביאה את הילד לגן. הוא הגיע לדירה שלה ברחוב הרצל, לבוש בחלוק העבודה שלו מהמוסך – הוא היה מנהל צוות במוסך של סוכנות טויוטה בבת ים – וישב על הכיסא הגבוה שהיה שייך פעם לנדב הקטן יותר.
"תמר, אני יודע שזה קשה. אבל זה בשביל הטובה של כולם."
"רועי," היא אמרה, ושמה את התיקייה על השולחן, "אני רוצה שתדע כמה עלה לי לגדל חלק מהילד שלך בשמונה שנים האלה. לא כדי שתחזיר לי. כדי שתבין למה אני לא 'מטרד'."
הוא פתח את התיקייה. הוא הפך עמוד, ועוד עמוד. הפנים שלו, שהיו קשות כשהוא נכנס, התחילו להתרפות באיזה מקום, בערך בעמוד עם הקבלה על שיעורי הפסנתר – שלוש שנים, מאה ועשרים שקל בחודש, כי הוא, רועי, פעם אמר בבדיחה שהיה רוצה שהבן שלו ינגן, ותמר זכרה, ורק תמר עשתה משהו בקשר לזה.
"אני לא הבנתי," הוא אמר, בקול נמוך יותר ממה שהוא נכנס איתו.
"את מה?"
"שאת… שאת עשית את כל זה. חשבתי שאת רק… באה לפעמים."
"אני לא באה לפעמים, רועי. אני כאן כל יום שלישי וחמישי מזה שמונה שנים. ואת חושב שאני מטרד."
הוא לא ענה מהר. הוא הביט בעמוד עם רכישת האופניים, פורים לפני שנתיים, ותמר ראתה שהוא נזכר – נדב חוזר לביתם, מסתובב על אופניים ירוקים, צועק "אבא, תראה!" ורועי אז חשב שהאופניים באו מסבא וסבתא של אילנה, לא ממנה.
"אני חושב," הוא אמר לבסוף, "שהבעיה שלי לא הייתה איתך."
"אני יודעת," תמר אמרה. "הבעיה שלך היא שאתה מרגיש שאתה לא מספיק. וזה לא קשור לי."
הוא לא בכה. גברים כמוהו לא בוכים בקלות. אבל הוא הניח את היד על התיקייה, ולא הרים אותה, ותמר ידעה שזה מספיק.
"אני לא רוצה את הכסף בחזרה," היא אמרה. "אני רוצה שתחליט: הצהרון, או אני. אבל תחליט לא מתוך זה שאתה מרגיש קטן. תחליט בשביל נדב."
הוא הלך באותו ערב בלי לומר עוד הרבה. אילנה התקשרה למחרת, בוכה, ואמרה שהיא לא ידעה שהתיקייה הזאת קיימת, שרועי הביא אותה הביתה ושם אותה על השולחן ולא דיבר על שום דבר אחר כל הערב.
הצהרון בוטל אחרי שבוע. לא בטלפון – רועי בא בעצמו, ביום שלישי, לפני שמונה בבוקר, עם נדב עדיין בפיג'מה עם הדינוזאורים.
"אמא," הוא אמר לתמר, ולא "תמר", לראשונה בשמונה שנים, "תודה שאת שומרת עליו."
תמר לא ענתה מיד. היא פתחה את הדלת רחבה יותר, נתנה לנדב לרוץ פנימה לכיוון המטבח, ואז אמרה: "תיכנס, יש קפה טרי. ותגיד לאילנה שאני שומרת גם קבלה על הפסנתר שלה עצמה, מלפני שלושים ושתיים שנה. אולי יהיה לה מעניין לראות."
מהמטבח בקע קול הילד: "סבתא! יש בורקס?"
"יש, מותק. תרד קודם, אתה עדיין מזמזם."
