מיה מוציאה כלב מהעץ בפארק בליל אוגוסט
מיה הייתה בת עשרים ושבע, ועד הערב ההוא באוגוסט לא נגעה בכלב אף פעם בחיים. לא מעיקרון. פשוט, כשהייתה בת שבע, אצל סבתא בכפר שליד כרמיאל, קפץ עליה מאחורי הגדר כלב שמירה — שחור, פרוותי, על שרשרת שהתבררה ארוכה בהרבה ממה שכולם חשבו. היא נפלה על ערוגת החוחים, קרעה את שרוול הסווטשירט וצרחה כל כך שהשכנים משני הבתים הסמוכים רצו לבדוק. אפילו לא ננשכה. אבל עשרים שנה אחרי זה היא עברה לצד השני של הכביש כשראתה רועה גרמני מתקרב, ונאלמת דום במעלית כשנכנס אליה אפילו פודל זעיר. בגלל זה מה שקרה לה בסוף אוגוסט היא עדיין לא ממש מצליחה להסביר לעצמה.
באותו ערב היא נשארה באיחור בעבודה — היא עובדת במחלקת גבייה בחברת ביטוח בפתח תקווה — ויצאה מהאוטובוס רק בשמונה וחצי. היה חשוך, רטוב ושקט. הגשם נפסק שעה קודם, ובפארק ליד הבית האדמה עוד הייתה בוצית, ומהפנסים דלק רק כל שני — כך זה כבר שלוש שנים, מאז שהיא עברה לגור שם. היא חתכה דרך הפארק כי זה חוסך עשר דקות הליכה. וכבר כמעט הגיעה ליציאה כשהיא שמעה קול. לא נביחה. משהו אחר: גירוד יבש של ציפורניים על קליפת עץ ונשימה כבדה וצרודה, כאילו מישהו לידה נחנק.
היא האירה עם הפלאפון. על המסך הבהב: סוללה שבעה אחוזים. כלב היה תלוי על חבל סינתטי אדום, קשור לגזע גבוה — כמעט שני מטר. גדול, בצבע חול, עם פרצוף כהה. הרגליים האחוריות עוד נגעו בקרקע, הקדמיות שרטו את האוויר ואת הקליפה. על הפה היה זמם. החבל היה כרוך על העץ כמה פעמים ומהודק כך שחתך לתוך הקליפה. הוא לא יכול היה לא לשבת ולא לשכב. רק לעמוד על קצות האצבעות ולהחזיק מעמד.
מיה נסוגה צעד. ואז עוד אחד. הלב דפק לה אי־שם בגרון, והמחשבה הכנה הראשונה שלה לא הייתה "צריך להציל" אלא "איך אני יוצאת מפה". היא עמדה במרחק עשרה מטר והביטה. הכלב הביט בה. לא נהם, לא זז בפתאומיות. סתם הביט ונשם בכבדות.
"אני לא יכולה," היא אמרה בקול רם. "אני מפחדת מכלבים. אני בכלל לא האדם המתאים לזה."
הכלב יילל. מיה התקשרה למוקד 106. שם הקשיבו והסבירו שבעלי חיים זה לא אצלם, ונתנו לה מספר של עמותת צער בעלי חיים אזורית. במוקד המחלקה לא ענו: שמונה וחצי בערב. בקבוצת מתנדבים בפייסבוק ענו אחרי עשר דקות: "מתוקה, הרכב עסוק כרגע, נגיע מחר בבוקר. את יכולה לחכות?"
מיה הסתכלה על העץ. עד הבוקר נשארו אחת עשרה שעות.
"אני לא יכולה," היא כתבה.
הקשר תפח מהגשם ולא זז. מיה חטטה בו עם מפתחות, שברה ציפורן, שפשפה את פרקי האצבעות על הקליפה. החבל היה חדש, קשיח, עם ברק פלסטי. מעבר לכביש הייתה דלוקה מכבסה אוטומטית של רשת "לונדריט". בחור בן עשרים בערך, עם קפוצ'ון וברדס, האזין למשהו באוזניות, וכשמיה רצה אליו הוא לא הבין בהתחלה מה היא רוצה ממנו.
"יש לך סכין? משהו שחותך?"
"יש. מה קרה שם?"
"כלב. קשור. גבוה."
הבחור, בלי מילה, לקח פנס מהפלאפון שלו והלך איתה. אבל במרחק חמישה מטר מהעץ הוא עצר.
"אני אאיר, בסדר? אני לא כזה עם כלבים."
"גם אני לא," אמרה מיה.
היא ניסרה את החבל כשלוש דקות. הידיים רעדו כל כך שהלהב החליק פעמיים. הכלב, כל הזמן הזה, לא עשה אף תנועה פתאומית. עמד מתוח ונשם לה אל הלחי מבעד לזמם. כשהסיב האחרון נקרע, הוא נפל. פשוט התקפל על האדמה הרטובה ושכב כמה שניות בלי תנועה, רק הצלעות עלו וירדו. אחר כך קם בכבדות, עשה שני צעדים ונשען במצחו על הברך שלה.
מיה קפאה. עשרים שנה היא הקיפה כלבים בקשת רחבה, ופה היא עמדה בשביל, וכלב זר במשקל שלושים קילו החזיק את הראש על הרגל שלה כאילו יש לו זכות לזה.
"טוב," היא אמרה. "טוב. רק אל תנשוך."
העמותה לא יכלה לקחת אותו ללילה — לא היה מקום. אחת המתנדבות כתבה: "מקום אצלנו יתפנה בעוד שלושה־ארבעה ימים. אם יש איפה — קחי אליך, הוא ברור שביתי." מיה שכרה דירה. בחוזה, בשורה נפרדת, היה כתוב: ללא בעלי חיים. בעלת הבית הייתה אישה שקטה, אבל בעניין הזה פעם התבטאה בצורה חד־משמעית מאוד.
הם הלכו הביתה ברחוב, והכלב נצמד לרגל השמאלית שלה בקו כה ישר, כאילו מישהו אילף אותו לזה זמן רב. בקומה הרביעית בלי מעלית הוא עלה לאט, נעצר בכל פודסט ומביט בה לאחור: להמשיך או לא. בכניסה מיה לקחה חמש דקות לאסוף אומץ לפני שהסירה את הזמם. פתחה את האבזם, קפצה אחורה לדלת האמבטיה וקפאה. הכלב פיהק. אחר כך שתה קערה שלמה של מים. אחר כך עוד אחת. אחר כך עוד שלישית, ואחריה התיישב בפינה בין הארון למדף הנעליים — כך שיוכל לראות את הדלת.
באחת בלילה מיה עוד לא ישנה. היא ישבה על הספה עם שמיכה על הכתפיים, מסתכלת על הכלב שנרדם עם הראש על כפות הרגליים. במטבח נשמע טפטוף מהברז שאף פעם לא תיקנה. מהחלון נראתה שכונת הפרברים החדשה, פנס רחוב אחד עובד, השני לא — בדיוק כמו בפארק. היא כתבה הודעה לחברה שלה, נועה: "לקחתי כלב." נועה ענתה בשלוש נקודות ואז: "מה?? את???" מיה לא ענתה. היא הביטה בכלב שנושם עמוק, בטוח, כאילו הוא כבר בבית, ובידיים שלה שעדיין רעדו קלות משאריות האדרנלין.
בבוקר, בשבע, עלתה בעלת הבית, גברת רחל, עם מפתח משלה כמו תמיד — לבדוק את דוד השמש שדיווחו לה שדולף. מיה שמעה את המפתח בדלת ולא הספיקה לעשות כלום. רחל נכנסה, ראתה את הכלב ליד הארון, ועצרה במקום.
"מה זה?"
"זה… הוא היה קשור בפארק. תלוי. הייתי צריכה להוציא אותו משם אתמול בלילה."
"יש לך חוזה. כתוב בשורה מפורשת."
"אני יודעת. יקח לו שלושה־ארבעה ימים למצוא מקום בעמותה. אחרי זה הוא הולך."
רחל שתקה, הביטה בכלב שקם וניגש אליה לאט, מריח את הסנדלים שלה, לא נובח. היא לא מיהרה להזיז את הרגל.
"שלושה ימים," היא אמרה. "לא יותר. ואם הוא הורס משהו — את משלמת."
זה לא היה סוף הסיפור, זה היה רק תחילתו. שלושה ימים הפכו לשבוע, כי בעמותה לא היה מקום גם בסוף השבוע. שבוע הפך לשבועיים, כי מיה גילתה שהיא קמה בשש בבוקר בלי שעון מעורר כדי להוציא אותו לטיול לפני העבודה, וזה לא הרגיש כמו נטל. לכלב היה קולר ישן מתחת לזמם, ועליו תג מתכת עם חריטה שנמחקה כמעט לגמרי — נשארה רק אות ב' בודדת. מיה החליטה לקרוא לו ברי. הוא התברר בריא לגמרי, מחוסן, מאולף. מישהו איבד אותו, או נטש אותו במתכוון; אף אחד לא ידע לומר איזה. בעמותה בדקו אם יש לו שבב, אבל לא נמצא — מי שנפרד ממנו לא טרח אפילו לצייד אותו בזה.
באמצע ספטמבר, בערב אחד, מיה עמדה במטבח וקילפה תפוח אדמה כשהטלפון צלצל. מספר לא מוכר.
"שלום, זאת מיה? אני מתקשר לגבי הכלב. ראיתי את התמונה שלו בקבוצה של העמותה. זה הכלב שלי, נעלם לי לפני חודשיים ליד הפארק."
מיה עמדה עם הסכין ביד, ותפוח האדמה חצי מקולף. ברי שכב על הרצפה, מרים ראש לקול הזר בטלפון.
"איך קראתם לו?" שאלה מיה.
"רקס."
היא כיסתה את המיקרופון והביטה בכלב. הוא לא הגיב לשם. לא הרים אוזניים, לא זז לכיוון הרמקול.
"תשלח לי תמונות שלו מלפני שהוא נעלם, ותיאור של סימנים מיוחדים," אמרה מיה. "ואז נדבר."
בצד השני היה שקט ארוך. "את יודעת מה, תשכחי מזה," אמר הקול לבסוף. "הוא בטח לא זה."
הקו התנתק. מיה ידעה בדיוק מה זה היה — מישהו שראה תמונה של כלב יפה בקבוצת פייסבוק וניסה מזל. היא לא כעסה. היא רק הניחה את הסכין, התיישבה על הרצפה ליד ברי, והוא הניח את הראש על הברך שלה בדיוק כמו באותו לילה בפארק.
בעמותה, כשהתקשרו לבסוף שיש מקום, מיה אמרה שלא צריך. היא חתמה על טופס אימוץ באתר שלהם באותו שבוע, שילמה שלוש מאות שקל דמי סירוס וחיסונים, והלכה לחנות ציוד לחיות מחמד ברחוב אלנבי לקנות רצועה חדשה — לא אדומה, כחולה, בלי שום דמיון לחבל שהיא ניסרה באותו ערב.
עם רחל היא ערכה תוספת לחוזה: מותר כלב אחד, בתנאי שהוא לא נובח אחרי עשר בלילה ולא נכנס למרפסת המשותפת. רחל חתמה, ואמרה רק, "תזמיני אותי לשבת אחת איתו, אני רוצה לראות אם הוא באמת כזה רגוע כמו שהוא נראה." מיה הזמינה אותה כבר בשבת הבאה. ברי ישב על השטיח ליד הכיסא של רחל במשך שעתיים בלי לזוז, כאילו ידע בדיוק מה מונח על הכף.
