בכל ערב שישי במשך שלושים ושתיים שנה עמד השולחן הזה באותו מקום, ליד החלון שפונה לרחוב ז'בוטינסקי. מפה לבנה עם רקמה כחולה בקצוות, שתי נרות שבת בפמוטי כסף שהביאה איתה מבגדד ב-1951, וריח של מרק עוף שמתערבב עם בושם הפריחה מהעץ בחצר. זאת הייתה הדירה של רבקה, קומה שנייה בבניין ישן ברחוב שדרות ירושלים, ובכל שישי התכנסו שם שלושה דורות.
נכדתה, מיכל בת השלושים ואחת, מנהלת חשבונות בחברת הייטק ברמת גן, נהגה להגיע אחרונה. עמוסה בטלפון, בפגישות שנמשכות עד השעה שש, בתירוצים. "אני רק אענה למייל אחד," הייתה אומרת, ויושבת בקצה השולחן עם המסך דולק מתחת לשולחן, כמעט ולא מקשיבה כשסבתא מספרת שוב את הסיפור על הדרך מבגדד, על האנייה, על הלילה הראשון בעיר חדשה בלי מילה בעברית.
מיכל שמעה את הסיפור הזה בערך שמונים פעם. היא כבר ידעה כל משפט בעל פה — איך הדוד ראובן איבד את המזוודה בנמל חיפה, איך סבא מוריס עבד שלוש שנים במפעל טקסטיל בבני ברק לפני שפתח את החנות הראשונה שלו. בכל פעם היא הנהנה בנימוס וחיכתה שהסיפור ייגמר.
באחד השישים, בחודש מרץ, סבתא רבקה סיפרה את הסיפור עוד פעם. הפעם היא עצרה באמצע המשפט, החזיקה בכף שלה מעל צלחת המרק בלי להביא אותה לפה, ואמרה: "אתם יודעים, יום אחד לא כולכם תשבו כאן יחד. ואני לא מדברת על עצמי."
איש לא ענה. דוד ראובן, שכבר היה בן שבעים ושתיים, המשיך לאכול. אמא של מיכל, שרה, קמה לבדוק את התבשיל בתנור.
מיכל, בפעם הראשונה מזה חודשים, שמה את הטלפון בצד. לא נעלה, סתם הפכה אותו כשהמסך למטה. היא לא ידעה למה בדיוק. אולי משהו בקול של סבתא, שהיה חלש יותר מהרגיל, כמו שהוציאה את המשפט הזה ממקום עמוק.
הדבר הבא קרה מהר. באפריל אשפזו את דוד ראובן בבית החולים בילינסון בגלל אירוע לב. הוא שרד, אבל כבר לא היה אותו אדם — הידיים רעדו קצת, והוא שכח באמצע משפטים לאן הוא הולך איתם. בקיץ, ביולי, סבתא רבקה נפלה במטבח וקטעה את הירך. אחרי הניתוח היא כבר לא חזרה הביתה לדירה ברחוב שדרות ירושלים. היא עברה למוסד סיעודי בגבעתיים, חדר קטן עם חלון שפונה לחניה.
מיכל זוכרת את הרגע המדויק שבו הבינה. זה היה בספטמבר, כשהיא הגיעה לבקר את סבתא במוסד ומצאה אותה ישנה בכיסא גלגלים, עם שמיכה על הברכיים למרות החום. על השידה שלידה עמד תצלום ישן מהשולחן ברחוב שדרות ירושלים — כל המשפחה, שישה עשר איש, צפופים סביב מרק העוף, מיכל בתמונה עם טלפון ביד, אפילו אז.
היא ישבה שם שעה, לא הזיזה כלום, רק הביטה בתמונה. הידיים שלה החזיקו את מסגרת התצלום, את הזכוכית הקרה, בזמן שהיא ניסתה לזכור את הקול המלא של סבתא, לא הקול החלש שהיא שומעת עכשיו כשהיא מתעוררת.
באותו יום מיכל עשתה שני דברים. היא ביטלה את מנוי הישיבות של יום שישי אחר הצהריים בעבודה, קבועה, כל שבוע — הסבירה למנהלת שלה שזה בלתי ניתן להזזה. ואז היא פתחה מסמך במחשב וכתבה תמלול, מילה במילה, של סיפור בגדד כפי שהיא זוכרת אותו מכל השנים ששמעה אותו. לא בשביל לפרסם, רק בשביל שהילדים שלה, כשיהיו לה ילדים, יוכלו לשמוע את זה גם אם סבתא רבקה כבר לא תוכל לספר.
מאז, כל יום שישי, מיכל מגיעה למוסד בגבעתיים לפני כניסת השבת. היא מביאה איתה את הפמוטים מהבית של סבתא, שהעבירו אליה כי אף אחד אחר לא רצה אותם, ומדליקה נרות בחדר הקטן. דוד ראובן, כשהוא מרגיש טוב, מצטרף בכיסא גלגלים גם הוא. אין מרק עוף, אין שולחן ארוך, אין שישה עשר איש. יש שני נרות, פמוטים מבגדד, וסיפור שמיכל מקריאה בקול, מהתמלול שלה, בזמן שסבתא רבקה, לפעמים, מצליחה לזכור לחייך.
חודש שעבר מיכל מצאה בארון הישן של סבתא, כשפינו את הדירה ברחוב שדרות ירושלים למכירה, מכתב שכתבה סבתא רבקה ב-1998, לפני שמיכל בכלל נולדה. המכתב היה מופנה "לנכדה שעוד לא הכרתי", ובו כתוב שהיא מקווה שיום אחד תהיה לה נכדה שתשב איתה בשישי ותשמע את הסיפורים. מיכל לא ידעה שהמכתב קיים כל השנים האלה. היא שמרה אותו בתיק, לא סיפרה לאף אחד עדיין, ומתכננת להקריא אותו לסבתא רבקה בשישי הקרוב, אם תהיה לה מספיק כוח באותו יום להבין את המילים.
