Lewis Simmons
יונתן חנה את הרכב ליד הבית הקטן ברחוב הרצל, דומם מנוע וניגש לדלת. בדיוק כששלף מפתח, ראה מבעד לחלון המטבח שהאור עדיין דולק. השעה הייתה חמש וחצי לפנות
הזר אמר לי שאין לו איך לשלם. אפילו לא שקל אחד. עדיין תיקנתי לו את הקטנוע. חודש אחר כך, השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, ואני עמדתי בשער
הגשם הצליף בדלת הכניסה של הבניין בתל אביב, וליאת עצרה רגע מתחת לסככה הדולפת, שקיות הסופר חותכות את אצבעותיה. השעה הייתה כמעט עשר. היא סיימה משמרת בחברת ההייטק
— איתן, סגרתי הכול, — הקול של נורית, החמות שלי, בקע מהרמקול של הטלפון בזמן שבעלי מזג קפה. — יעל תעביר לאריה אלפיים וחמש מאות שקל בחודש, ולעומר
בשבועות הראשונים אחרי מותה של אמא, הדירה שלי ברמת־גן הרגישה כמו אקווריום ריק. שקט שסופג כל צליל. התנדבתי בהוספיס בתל־אביב בעיקר כדי שהערבים לא יבלעו אותי – הוספיס
אף אחד באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב לא הבין מה עומד לקרות. בעלי, בועז כהן, ישב לצד עורך הדין הנוצץ שלו, ד"ר אלי גרוסמן, ונראה כמו טווס
הטלפון צלצל ביום שלישי בעשר וחצי בבוקר. רותי בדיוק סיימה לסכם את דוח המס על משכורות חודש ינואר, תיקיה כחולה מונחת מצד שמאל, טור מספרים אחרון מסודר בטוש
הילה ברקת עמדה ליד דלת חדר העבודה ולא זזה. בידה הימנית היא החזיקה מגש ועליו שתי כוסות יין מבעבע. בשמאלה, חבוי מתחת לקצה הסינר, היה הטלפון שלה שהקליט
כבר חמש שנים שלא ראיתי את ירון. חמש שנים שהוא ומשפחתו גרו בצפון הרחוק, חמש שנים של שיחות וידאו קצוצות ותמונות בודדות בוואטסאפ. כשקיבלתי ממנו טלפון בערב שישי
בכל יום שישי בבוקר אני מגיעה לבית העלמין בקריית שאול. זה כבר הפך לטקס שלי – קונה זר פרחים קטן בדוכן בכניסה, צועדת לאט בשביל המוביל לחלקה הימנית,