בכל יום שישי בבוקר אני מגיעה לבית העלמין בקריית שאול. זה כבר הפך לטקס שלי – קונה זר פרחים קטן בדוכן בכניסה, צועדת לאט בשביל המוביל לחלקה הימנית, מתיישבת על הספסל הקטן ממול. יואב קבור שם כבר כמעט שנה. סרטן הלבלב לקח אותו בתוך חמישה חודשים. מהר מדי.
לפני שלושה שבועות מצאתי ליד המצבה זר ורדים לבנים. מישהו הניח אותו מוקדם בבוקר, לפני שהגעתי. על הסרט הצמוד לזר היה כתוב בכתב יד עגול וברור: "לאבא – מאור". קפאתי במקום. ליואב ולי היו שני בנים – עומר ורועי. אף פעם לא שמעתי על שום מאור.
באותו יום שישי התיישבתי על הספסל והסתכלתי על הזר. חשבתי שאולי מדובר בטעות, אולי מישהו שם אותו על הקבר הלא נכון. אבל על הסרט היה כתוב "אבא". לא "סבא", לא "דוד". אבא. הזעתי למרות המזגן באוטו בדרך הביתה, והרגשתי משהו חד מתפשט לי בבטן.
בערב התקשרתי לעומר. הוא גר בתל אביב, עובד בהייטק, תמיד עונה בוואטסאפ ולא בטלפון. הפעם דווקא ענה.
"עומר, תגיד לי – אבא הזכיר פעם מישהו בשם מאור? אולי חבר מהעבודה, או מישהו מהצבא?"
שתיקה. ואז: "מאור? לא. מאיפה השאלה?"
"סתם. מצאתי שם באיזה מסמך ישן."
לא סיפרתי לו על הזר. עוד לא. רציתי להבין לבד.
אחרי השיחה פתחתי את המגירה של יואב בחדר העבודה – זו שלא נגעתי בה מאז ההלוויה. דרכונים ישנים, חוזי עבודה, חשבוניות על תיקוני רכב. ובתוך מעטפה חומה, קבורה מתחת לכל הניירת, מצאתי דפי חשבון מבנק הפועלים. לא מהחשבון המשותף שלנו. חשבון אחר. העברות חודשיות בסכומים של 1,200 עד 2,500 שקל – לאן?
דפדפתי בין הדפים. ההעברות התחילו ב-2002, בדיוק כשעברנו לגור בהוד השרון, ונמשכו עד חודשיים לפני שיואב נפטר. המוטב היה אישה בשם רונית בן דוד. השם לא אמר לי כלום.
ישבתי על הרצפה בחדר העבודה, מוקפת בניירות, ורעדתי. שלושים וחמש שנים היינו נשואים. הכרנו בבסיס חיל האוויר בחצרים – הוא היה טכנאי מטוסים, אני הייתי פקידה בלשכת הסגן. חודש אחרי השחרור כבר גרנו יחד בדירה קטנה בשכונת נווה שאנן. אחר כך השכונה התחלפה בדירה משלנו, הילדים הגיעו, החיים זרמו. שקט. רגיל. בלי דרמות.
אבל עכשיו גיליתי שלא ידעתי כלום.
למחרת נסעתי לבנק. הפקידה, בחורה צעירה עם קוקו גבוה, ניסתה לעזור. הסברתי שאני אלמנה, שאני צריכה מידע על חשבונות בעלי. אחרי המון נימוסים והרבה טפסים, היא אישרה שהחשבון היה קיים. שום דבר מעבר לזה.
בערב התיישבתי מול המחשב. רונית בן דוד. חיפוש בפייסבוק העלה אישה בשנות החמישים לחייה, גרה באשקלון. אלמנה בעצמה, עם שני ילדים בוגרים. ותמונה אחת שעצרה לי את הנשימה – בחור צעיר, גבוה, שיער כהה ועיניים ירוקות. העיניים של יואב. עמדתי מול המסך ובכיתי בלי קול.
לקח לי שבוע עד שהעזתי להתקשר. השבוע עבר בהליכות אינסופיות בפארק, בשיחות דמיוניות עם יואב בראש, בשאלות בלי תשובות. איך לא ידעתי? למה הוא לא סיפר לי? מי היא, רונית הזו?
ביום חמישי נסעתי לאשקלון. מצאתי כתובת, רחוב שקט עם בניינים ישנים משנות השישים. דפקתי בדלת. אישה בשנות השישים פתחה לי – רזה, שיער אסוף, מכנסי טרנינג וחולצה דהויה. היא הסתכלה עלי, וראיתי איך הפנים שלה מאבדות צבע.
"אני אורנה. אשתו של יואב."
היא אחזה במשקוף הדלת. לרגע חשבתי שהיא הולכת לטרוק אותה, אבל היא לא עשתה את זה. היא רק נשמה עמוק ושאלה: "איך מצאת אותי?"
"דרך העברות הבנק," אמרתי. "דרך בית העלמין. דרך הפרחים."
היא הזמינה אותי להיכנס.
הדירה הייתה קטנה ומסודרת. על השולחן בסלון עמדו תמונות – מאור, הילד שלה. אותו בחור מהפייסבוק. רונית מזגה לי תה, למרות שבכלל לא ביקשתי. היא התיישבה מולי, הידיים שלה רועדות מעט על הספל.
"מאור בן שלושים וארבע," היא אמרה בשקט. "יואב ידע עליו רק כשהוא היה בן ארבע עשרה. זאת הייתה טעות, לפני שהכיר אותך. לא חיפשתי אותו. לא רציתי לפרק לו את החיים. אבל כשמאור חלה בצהבת בגיל עשר, המצב היה קשה. הייתי חייבת לספר ליואב."
"חלה?" שמעתי את עצמי שואלת.
"כן. היינו צריכים טיפולים, תרופות מיוחדות. יואב התחיל לעזור. כל חודש. הוא מעולם לא ביקש להכיר אותו – רק לוודא שהילד בסדר. רק כסף."
אבל אז היא השתתקה, וראיתי שהיא מסתירה משהו.
"מה?" לחצתי.
"בשנים האחרונות… יואב כן הכיר אותו. הם נפגשו לפעמים. קפה פה, טיול שם. מאור ידע שיואב זה אבא שלו, אבל יואב ביקש ממנו לשמור את זה בסוד. ממני. ממך."
נשמתי עמוק. יואב נפגש איתו. ישב מולו, שתה איתו קפה, כנראה גם דיבר איתו – עם הילד הזה, הבן הנוסף שלו. והוא מעולם לא הזכיר אותו. לא לי, לא לעומר, לא לרועי.
"הוא התבייש," אמרה רונית. "הוא אמר לי פעם אחת: 'עשיתי טעות, ועכשיו אורנה תצטרך לשלם עליה'. הוא לא רצה לפגוע בך."
יצאתי מאשקלון בלי לדעת מה אני מרגישה. על הפנים שלי היו דמעות יבשות. נסעתי חזרה צפונה, והכביש התמזג מול העיניים. אני צריכה לספר לעומר ורועי, אמרתי לעצמי. אני חייבת. אבל לא ידעתי איך.
ביום שישי הבא, כשהגעתי לבית העלמין, מאור עמד שם. הוא היה ליד הקבר, מניח עוד זר ורדים לבנים. הסתובב לפני שהספקתי לומר מילה, וראה אותי.
נעמדנו אחד מול השנייה. שתיקה. עיניים ירוקות, בדיוק כמו של יואב.
"את חייבת להיות אורנה," הוא אמר.
"ואתה מאור."
הוא הנהן. ידיים בכיסים, כתפיים שמוטות. "אני מצטער. על הכול. על זה שגדלתי בלי להכיר אותו באמת. על זה שפגשתי אותו מאחורי הגב שלך."
הסתכלתי עליו. משהו בי רצה לצעוק, לכעוס, להאשים. אבל במקום זה שמעתי את עצמי שואלת: "הוא סיפר לך עלי?"
"המון," אמר מאור. "הוא סיפר שאת צוחקת חזק מדי. שאת אופה עוגות גבינה בשישי ושורפת אותן כל פעם מחדש. שאת הכול עושה מהר מדי, חוץ מלהחליט."
חייכתי למרות הכול. יואב באמת ידע אותי. אולי את שבעים האחוזים שלי. ואולי, בסוף, זה כל מה שמישהו יכול לדעת על מישהו אחר. לא הכול – אבל מספיק.
ההודעות בוואטסאפ לעומר ורועי עדיין מחכות לי בטלפון. אני עדיין לא יודעת איך לכתוב אותן. אבל כשמאור הציע לשבת על הספסל ולספר לי על יואב שלו – על האבא שהכיר רק בהפוגות של אחר הצהריים, על הגבר השקט שתמיד הגיע עם חבילת שוקולד ביד – אמרתי כן.
התיישבנו זה לצד זו. שני זרים מונחים על הקבר מאחורינו. ממול, ברוש גבוה התנודד ברוח של שישי בבוקר. והוא התחיל לדבר.
