הטלפון צלצל ביום שלישי בעשר וחצי בבוקר. רותי בדיוק סיימה לסכם את דוח המס על משכורות חודש ינואר, תיקיה כחולה מונחת מצד שמאל, טור מספרים אחרון מסודר בטוש צהוב זרחני. חמישים ושתיים שנה במחלקת הנהלת החשבונות של "כלל בית" באשדוד עושות את שלהן — היא יודעת בדיוק מתי מספר לא מסתדר עוד לפני שהיא מגיעה אליו.
— רותי, בואי רגע להנהלה. תביאי קפה.
משה, המנכ"ל החדש, בן ארבעים ושלוש, תמיד קורא לה "לקפה". בפעם הקודמת זה נגמר בזה שהעבירו לה את תיק הספקים למישהו אחר. היא קמה, יישרה את החצאית האפורה והוציאה מהמגירה התחתונה מראה קטנה. בגיל שבעים וארבע, השיער כבר לבן לגמרי, אבל העיניים — עדיין חדות כמו היום הראשון.
בחדר הישיבות ישבה בחורה צעירה. אולי בת עשרים וארבע. נעלי ספורט לבנות, מחברת פתוחה ודף ריק.
— רותי, מכירה את מאיה רוזנטל. היא תהיה איתך מהיום. תלמדי אותה את המערכת הישנה, תראי לה איך עובדים עם "מקביט", ודו"חות רבעוניים. לאט־לאט.
לאט־לאט. מילה בת ארבע אותיות שפירושה זהבה גולדשטיין ז"ל, שעבדה איתה שלושים שנה והוצאה לפנסיה באותו הנוסח. אחרי חודש הגיע בחור עם משקפיים שלמד ממנה חצי שנה, עזב, והספרים נשארו אצלה. אחר כך הייתה מישהי בשם ליאת שהתקשרה חולה כל שבוע שני. את כולם לימדה. אף אחד לא נשאר.
מאיה חייכה. שיניים ישרות, תיק ממותג. לא הביטה ישירות, אלא קצת הצידה, איך שמביטים בסבתא שלא רואים הרבה. רותי הושיבה אותה ליד השולחן, פתחה את מסך המערכת והחלה להסביר. איך מפיקים תלוש, איך מחשבים הפרשה לקרן השתלמות, איך מטפלים בהחזר מס לשכיר עם שתי עבודות.
— והטבלה הזו?
— זה סכום הניכויים הרבעוני, רואים פה למעלה.
הילדה לא ידעה. אפילו לוח הכפל של שבע — עצרה לרגע, גלגלה עיניים לתקרה. והטלפון צלצל שוב. פנימי. קולו של משה: "איך זה הולך?"
רותי לא ענתה לו. היא הסתכלה מהחלון לכיוון הנמל, אל המנופים של אשדוד. יוני. עונה שהכול מתחיל להמס בה. הריח הקל של מלח וסולר תמיד החזיר אותה לשם, ל־1972, כשהיא הגיעה לפה כפקידה זוטרה בקו A, וכולם חשבו שהיא תחזיק מעמד חודש.
חמישים ושתיים שנה אחר כך, היא עדיין פה.
היא חזרה למאיה. אמרה לה שתנסה להקליד לבד. מאיה הקלידה שתי ספרות, ואז שאלה איך מעלים קובץ. שאלה את זה בטון כל־כך מובן מאליו, שרותי נשכה את השפה.
בערב חזרה לדירה בשכונת המרינה. הבית היה מסודר, כמו תמיד. שולחן לשניים, מטבח שקט, כוס תה. בנה ירון התקשר בדיוק כשהיא הוציאה עוגייה.
— אמא, את צריכה להפסיק. הגיע הזמן. עברת גיל שבעים.
— אתה רוצה שאשב עם הנכדים.
— אז מה רע? טיולים, ים. קחי אוויר.
— ומה אוויר עושה חוץ מלנשוב? הילדים שלך בני שש־עשרה ושמונה־עשרה. עוד שנתיים צבא. אחר כך אוניברסיטה. ואז מה? אני אשב בבית ואחכה לטלפון?
ירון נאנח. הטלפון התנתק.
למחרת, מאיה איחרה. בארבעים דקות. היא נכנסה עם כוס קפה הפוך וטלפון הפוך, התנצלה שמעלית הייתה תקועה. רותי לא אמרה מילה. הושיבה אותה, הראתה לה תיקייה חדשה: התאמות מס לשכירים בחל"ת בתקופת החגים.
— תראי, כאן מכניסים את הקוד. זו הפקודה. תלחצי אנטר. תראי את המספר שיוצא עכשיו. תגידי לי מה לא בסדר בו.
מאיה הביטה בשלוש ספרות הראשונות, ושתקה.
— את יודעת מה, רותי? בכנות, אני לא יודעת מה אני עושה פה. שלחו אותי כי אמא שלי ביקשה ממשה. הם חברים מהצבא.
האוויר בחדר נעצר. אולי זה המזגן, אולי הלב. רותי הביטה בה, ונזכרה שפעם, ב־1987, עמדה בדיוק פה מול אישה אחרת, צעירה, שותקת, מפוחדת, ששלחו שתחליף את הגברת פרידמן. את הגברת פרידמן שהייתה המורה שלה. היא עמדה אז מולה, כמו שמאיה עומדת מולה עכשיו, והרגישה את הדבר הזה, הצביטה הזאת. החלפה.
— תדפיסי את זה, בבקשה. — מאיה לא שאלה שאלה. פקודה קטנה, יבשה. — אני צריכה לראות את כל החודש.
מאיה הושיטה יד לעכבר וקיפאה. ואז, פשוט, שום דבר. היא הזיזה יד ימינה, שמאלה, לחצה על מקש שלא היה קשור, והמסך חזר למצב הקודם.
רותי עמדה מאחוריה. התבוננה. לא תיקנה.
— רותי, אולי תראי לי?
— אני מראה לך כבר שלושה ימים. אם את לא זוכרת איפה פקודת ההדפסה, איך תסגרי דוח שנתי?
היא אמרה את זה בלי כעס. זה היה גרוע יותר מכעס. זה היה מדויק. ניתוח קר של עובדת בכירה שמזהה חולשה.
מאיה קמה, אספה את הטלפון והכוס, ויצאה מהחדר. לא חזרה.
אחר הצהריים הגיע משה בעצמו. הדלת נסגרה. הים נשקף מבעד לחלון, אפור, זר. הוא ישב מולה, ידיים שלובות על השולחן.
— רותי, מאיה התפטרה. אמרה שהיא לא יכולה לעבוד איתך.
הלב דפק מהר.
— ואתה רוצה להגיד לי ש…
— כן. הגיע הזמן.
הוא אמר את זה חרישית, בניסיון לגרום לזה להישמע כמו צעד טבעי. "הגיע הזמן". שלוש מילים. שקטות, חונקות.
רותי קמה. לא הישירה מבט. ניגשה לדלת, ואז הסתובבה רגע. ראתה את הווילון מתנפנף קלות מהרוח, את תמונת הנכדים על השולחן של המזכירה, את לוח השנה שמישהו שכח להפוך ליוני.
היא פסעה חזרה לחדר. התיישבה. פתחה תיקייה.
— תראה, משה.
היא שלפה דפים. לא צעקה. לא התחננה. פשוט הניחה אותם אחד־אחד על השולחן. דו"ח שנתי 1981, מול דו"ח 2023. טורים מקבילים. סכומים. חתימות.
— שלושים ושתיים שגיאות מצאתי בדו"חות שלוש השנים האחרונות. לא שלי. של התוכנה החדשה שרצית שנעבור אליה. אף אחת לא שלי.
היא הראתה בדיוק איפה. שורה תחתונה, סעיף תשע, עמודה חמש. טעות של מאה ושבעים אלף שקל שלא זוהתה. טעות שנייה של שמונה־עשרה אלף ביולי. וטעות שלישית בחגים, אלפיים שקלים בדיוק, סכום שנלקח מחשבון לא נכון.
משה הביט בדפים. לאטו. הסיר משקפיים, ניקה, החזיר. המזגן זמזם. אף אחד לא דיבר.
— מה אתה רואה פה?
— טעויות.
— תראה את התאריך. תראה את החתימה. מי גילה אותן?
— את.
— בדיוק. ומי היה מגלה אותן אם מישהי בת עשרים ושתיים הייתה יושבת פה במקומי?
הוא שתק.
— אני לא צריכה שתגיד שאתה טועה. תגיד שאתה רואה.
משה קיפל את הדפים. לקח אותם ביד, קם, ודפק קלות על השולחן עם האצבע. טיק, טיק. המחשבה עבדה.
— תקשיבי, אף אחד לא רוצה להוציא אותך. אבל אנשים רואים אישה בת שבעים וארבע. הם לא מתכוונים רע. הם פשוט רואים.
— אז תן להם לראות את המספרים. לא את הפנים.
למחרת, היא הגיעה למשרד מוקדם מהרגיל. שש וחצי. אשדוד עוד הייתה עטופה באובך קל, החניון ריק, השער פתוח למחצה. היא התיישבה, פתחה את המחשב, והחלה לעבוד על תיק חדש. "פרויקט מיוחד" — כך קראה לזה. בלי לבקש רשות, בלי לחכות.
היא בנתה אקסל שהשווה את כל טעויות המערכת החדשה לחמש השנים האחרונות. טור מול טור. בזמן שאחרים שתו קפה בחוץ, היא רשמה. בזמן שמשה נכנס ויצא, היא רק הינהנה.
שבועיים לקח לה. ביום האחרון, הניחה את הקלסר השחור על שולחנו. לא חיכתה שיפתח. פשוט הסתובבה וחזרה למקומה.
משה קרא. קרא שוב. הרים טלפון לסמנכ"ל הכספים.
באותו ערב, ירון התקשר שוב.
— אמא, אני לא יודע מה עשית שם, אבל התקשר אליי מישהו מהמשרד. שאל אותי אם תסכימי לנהל פרויקט ביקורת. מנהלת.
— אני יודעת.
— מנהלת? בגיל שבעים וארבע?
רותי חייכה. לא רחב. קטן. מספיק.
— אני יודעת.
בחוץ, הנמל כבר נצץ באורות קטנים, כמו שרשרת. האדים מן הים עלו כלפי מעלה, נישאים ברוח הקלה. לאור החלון, שום תנועה. רק הרשרשוש הקל של הרוח בדפי התיקייה הפתוחה, והקומקום שסוף־סוף סיים להרתיח.
