Lewis Simmons
יַעֵל דחפה את הדלת וכבר מהמסדרון קלטה את הריח – כָּמוֹן, פַּפְּרִיקָה מתוקה וּבָשָׂר שֶׁל עוֹף שֶׁמִּתְבַּשֵּׁל לְאַט. הריח שֶׁל יַלְדוּת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּבֵית אִמָּא בְּעֶרֶב סֵדֶר פֶּסַח.
הגשם הראשון של נובמבר תפס את רותי בדיוק מול המרקחת ברחוב החשמונאים. לא גשם רציני — טפטוף קר שחדר בין בנייני השיש הישנים של שכונת כרמליה בחיפה, והריח
הדף היה עדיין חם מהמדפסת כשד"ר רונן בן-שבת סגר את הדלת מאחוריו. עשרים ושתיים שנה במסדרונות המחלקה הכירורגית בבית החולים רמב"ם. עשרים ושתיים שנה שבהן קפץ ממיטתו באמצע
– תסתכלי, אפילו הכלב של השכנים לא היה נוגע בקציצות האלה. – הקול של רבקה, החמה שלי, הכה באוויר המטבח כמו גרזן. עמדתי ליד הכיריים, גב הזיעה שלי
פתח בדלת המרפסת מעולם לא הייתי טיפוס של בגידות. דווקא ההיפך. תשאלו את מיכל. שתים עשרה שנה אנחנו ביחד, ועד אותו ערב בחודש אוגוסט, היא היתה מתארת אותי
במשך שבועות ניסיתי להבין מה לעזאזל מסריח לי את הפח. כל יום שישי בבוקר, כשפתחתי את מכסה הפח הירוק שבצד הבית כדי לזרוק את השקיות שלי, הגיע הגל
יוסי עמד באמצע הסלון ורגליו נטועות ברוחב הכתפיים, כאילו האריח מתחתיו עשוי מזהב. "אין לי עניין איפה תישני, הדירה נשארת אצלי," הוא אמר, והמילים נחתו כמו אגרוף על
יוני חזר כמעט בחצות. המזגן במסדרון זמזם חלש, ועל השיש במטבח חיכתה צלחת מכוסה בניילון נצמד — שניצל, אורז, קצת סלט. מיכל כבר שכבה במיטה, הגב מופנה אל
ערב ההשקה של משרד עורכי־הדין נערך במסעדה בנמל תל־אביב, כזו עם רצפת בטון חשוף ונוף לים. מיכל, ראש תחום הליטיגציה, הגיעה כמעט אוטומטית – כמו שמפעילים מזגן באמצע
ההודעה הגיעה בוואטסאפ ביום שישי בצהריים. הייתי במטבח, חתכתי סלט לחג. הטלפון רטט, הצצתי במסך: "השנה בלי רננה, חמודה. ממש מתחשק לנו ערב משפחתי אמיתי. מקווה שאת מבינה."