ערב ההשקה של משרד עורכי־הדין נערך במסעדה בנמל תל־אביב, כזו עם רצפת בטון חשוף ונוף לים. מיכל, ראש תחום הליטיגציה, הגיעה כמעט אוטומטית – כמו שמפעילים מזגן באמצע אוגוסט. היא לבשה חולצת משי כחולה כהה ושרשרת פנינים שקיבלה מאמו של יואב. יואב, בעלה, התלבט מול המראה עם החגורה, אחר־כך עם העניבה, ובדרך שתק והסתכל על שלטי הניאון של רחוב אלנבי. מיכל חשבה שזה בגלל העומס בעבודה – היא תמיד תירצה הכול בעומס.
באולם קבלו את פניהם רעש קולות וריח של פוקצ׳ה טרייה. השותפים התגודדו ליד הבר, המתמחים נדחקו לפינה עם הבירות, ומישהו מהנהלת־חשבונות ניסה לארגן משחק קריוקי. מיכל מיד נשאבה למערבולת לחיצות־ידיים, ויואב נשאר ליד המלתחה והתקדם לעברה כמו מישהו שנכנס בטעות לחתונה של זרים.
– יואב, זה אסף, הקולגה שלי, – מיכל נגעה במרפק בעלה. – אסף, זה יואב.
אסף היה גבר גבוה, מעט כפוף, עם קרחת מתחילה וקול נמוך, כמעט מתנצל. יואב החליף איתו כמה מילים וכבר התחיל להשתעמם, עד שאסף נזכר:
– גם רעייתי פה. נועה, בואי הנה.
ואז נועה הופיעה. היא לא נכנסה – היא נחתה. שיער חום־נחושת, שמלת קיץ לבנה שזהרה על הרקע השחור־אפור של שאר הנוכחים.
– איזה כיף, סוף־סוף אנשים אנושיים! – קראה ותפסה את זרועו של אסף. – כולם פה כל־כך רציניים, אני לא מבינה למה גררת אותי.
אסף חייך במבוכה, ומיכל חשבה שזה חיוך של בעלים לנשים סוערות מדי.
– נועה, הכירי את מיכל, הקולגה שלי, – אמר. – ואת יואב, בעלה.
נועה העבירה את מבטה ליואב – עצרה לרגע קטן, זה שמבדיל אמירת שלום ממשהו אחר. עיניים חומות־בהירות, עם נצנוץ של מישהי שבוחנת חפץ נוצץ.
– נעים מאוד, – גירגרה.
יואב הזדקף. יישר כתפיים, הכניס מעט בטן, ופתאום נראה כמו יואב שמיכל התחתנה איתו לפני עשור.
– לגמרי, – אמר, והמילה קיבלה נפח חדש.
מיכל הסתובבה לרגע – איילה ממחלקת הנדל״ן תפסה אותה עם שאלה דחופה. מקצה האוזן שמעה את נועה מספרת ליואב שהיא כמעט התקבלה ללימודי משחק, שאסף משעמם נורא אבל היא אוהבת אותו, ושהשמפניה פה בטעם של מיץ תפוזים פג־תוקף. יואב צחק – צחוק גרוני, כזה שמיכל לא שמעה ממנו שנתיים.
הדיג׳יי שם איזה להיט משנות השמונים, ונועה תפסה את יואב ביד:
– יואב, בוא לרקוד! אסור לשבת ככה כל הערב!
ויואב – שמעולם לא רקד, גם לא בחתונתם – קם והלך. הוא נע בגמלוניות, נועה הסתחררה סביבו כמו פרפר, ואסף עמד ליד הקיר, מביט בהם באותו חיוך מבויש. מיכל לקחה ביס מחריף דג והירהרה – ״כדאי לגשת, להגיד משהו״ – אבל שוב הסיחו את דעתה.
בדרך חזרה, באוטו, יואב דיבר. יותר מדי בשביל מישהו שלפני שלוש שעות בהה בחלון.
– נועה מצחיקה, – אמר בזחיחות. – כזו… קלילה.
– כן, – השיבה מיכל, מיישרת את שרשרת הפנינים. – לאסף יש מזל.
יואב לא ענה. הוא הדליק רדיו ושיטט בין התחנות – שברי מוזיקה, רחש, קול של שדרן. מיכל עצמה עיניים וחלמה על חוזה עם סעיף שיפוי שהשתבש.
כשהגיעו הביתה, יואב אמר שייצא למרפסת – לעשן קצת ולהתאוורר.
– תתאוורר, – אמרה מיכל ונכנסה לצחצח שיניים.
היא לא ידעה שבכיס הז׳קט שלו מונחת מפית עם מספר טלפון.
***
חצי שנה עברה. מיכל ניצחה בתיק בוררות גדול מול חברת ביטוח, ויואב לראשונה לא חזר לישון.
– נתקעתי עם חבר׳ה מהמשרד, שתינו, לא רוצה לנהוג. אני ישן אצל דני, – הודיע בטלפון בקול מרוח.
– טוב. לילה טוב, – אמרה מיכל, ואפילו לא עלה בדעתה שהוא משקר. היא עורכת־דין – עובדת עם עובדות, לא עם חשדות.
אבל יואב נעלם יותר ויותר: ״לחץ בפרויקט״, ״חבר מהצבא קפץ לביקור״, ״עוזר לאבא במוסך״. מיכל קיבלה כל הסבר כמו תצהיר מלקוח, בלי רגש. באחד הימים במאי, כשאכלו אצל הוריה, יואב יצא מהשולחן לענות לטלפון.
– מהעבודה, – זרק מעבר לכתף.
אמא של מיכל התחילה להגיד משהו, אבל מיכל ביקשה ממנה להחליף נושא.
בקיץ יואב קנה בושם חדש. ניחוח איטלקי, דרמטי. במקום הריח הפשוט של הבוקר הראשון שלהם בדירת הסטודנטים.
– התחשק לי לנסות משהו אחר, – אמר כמעט בתוקפנות.
– ריח טוב, – ענתה מיכל, והמשיכה לקרוא תקדימים.
בתחילת אוקטובר מיכל חזרה מוקדם. בכניסה דלק אור, למרות שיואב היה אמור להיות בפגישה. היא חלצה נעליים, תלתה מעיל, נכנסה לסלון. יואב ישב על הספה – לא בחליפה, אלא בג׳ינס מרופט וחולצה דהויה. לפניו, על שולחן הקפה, עמד בקבוק וויסקי ישן, שקיבלו במתנה לחתונה ותכננו לפתוח בעוד שנתיים, ביום הנישואים העשירי. הוא פתח אותו היום, לבד.
– חזרת מוקדם, – אמרה מיכל, וזה לא היה שאלה.
– לא הייתי בעבודה. בכלל לא הייתי בשום מקום. יושב פה מהבוקר.
היא התיישבה מולו, זקופה.
– קרה משהו?
יואב הרים אליה עיניים, ומיכל ראתה פחד – פחד דביק של אדם שדחק את עצמו לפינה.
– קרה. נועה בהריון.
האוויר נדחס. מיכל שמעה איך המקרר במטבח מזמזם – טפטפת מהברז, שהבטיחו לתקן, נשמעה ברקע. טף. טף. טף.
– נועה, – חזרה מיכל. – רעייתו של אסף?
– כן.
יואב, שלא זכה לדמעות או צעקות, התחיל לדבר. הוא שטח האשמות – על הקור שלה, על כך שמעולם לא צחקה מהבדיחות שלו, על שהרגיש כמו נספח לקריירה. ״כאילו אני איזה נספח לתביעה״. ונועה – היא אחרת. חיה. אמיתית. הוא הסתבך, והיא בהריון…
– אתה עוזב, – אמרה מיכל. עובדה, לא שאלה.
– אני… כן. נועה עזבה את אסף. נשכור דירה. היא בחודש רביעי.
מיכל קמה. ניגשה לחלון. הדירה השתקפה בזכוכית – ספה, מנורה, היא בחולצה הכחולה. היא לא הרגישה כלום – רק ריק מהדהד ועייפות, כאילו סגרה תיק כבד במיוחד.
– תארוז דברים, – אמרה. – מחר. או היום. מה שנוח לך.
– מיכל…
– לא צריך. אני לא אבכה. ציפית לזה? אני לא אבכה. פשוט תארוז ולך.
הוא התמהמה, ואז הלך לחדר השינה. מיכל שמעה מגירות נפתחות, קולבים נופלים – הוא תמיד היה מבולגן. היא הביטה בחצר, בעלים יבשים וחתול רחוב, וחישבה שמחר יש דיון בבית־המשפט בשעה תשע. אי־אפשר לאחר. היא חשבה שצריך להזמין טכנאי לברז. וכשיואב יצא, היא נכנסה למטבח, התיישבה ליד השולחן, סידרה מפית בדוגמת פרחים קטנים שקנו פעם ביריד בנחלת בנימין, ופתאום – בלי הכנה – פרצה בבכי. דמעות שטפו אותה חרש, כמו מי־ברז, והיא לא ניגבה אותן. הן נזלו על המפית, והיא חשבה שהצדק לפעמים מגיע אחרי שהכול כבר אבוד.
***
הם נפגשו במסדרון בית־המשפט בתל־אביב. מיכל ירדה במדרגות וראתה את אסף – כפוף, במעיל אפור רחב, מעשן ליד חלון פתוח ומביט בגשם דק כאילו אין לו לאן למהר. היא רצתה לחמוק, אבל הוא הסתובב.
– שלום, – אמר.
– שלום.
שתיקה. מיכל חיפשה מילות נימוס, אבל אסף נראה לגמרי בסדר עם השתיקה.
– שמעתי שניצחת בתיק. כל הכבוד.
– תודה. מה איתך?
הוא היסס.
– אני עובד המון. יש הרבה זמן פנוי עכשיו.
מיכל הבינה: ״מאז שנֹועה עזבה״, בלי מילים.
– גם אני עובדת המון. אומרים שזה עוזר.
– ועוזר?
– לא.
אסף חיוך קטן, חסר עליזות, ומיכל הרגישה שהנה – האדם היחיד בעולם שמבין בדיוק את הטעם בפה.
– התכוונתי לרדת לקפיטריה, – אמר. – אולי תשתי איתי קפה?
– לא ממהרת.
הם ישבו ליד חלון, מול מפרץ קטן. אסף הזמין אספרסו כפול לעצמו, ולה – הפוך, בלי ששאל. היא חייבה אותו בראש: הוא זוכר. יואב תמיד שכח.
– את יודעת, – אמר אסף תוך ערבוב הקפה, – חשבתי שאני אשם. משעמם, לחוץ עבודה. נועה אמרה: ״אסף, אתה מפיל תרדמת״. והאמנתי. לקח לי זמן להבין ש״משעמם״ – זה עניין של נקודת מבט. לי דווקא כיף בחיים שלי. לה לא. שנינו פשוט טיפוסים שונים.
הם דיברו למעלה משעה. על השופט החדש בבית־המשפט המחוזי. על מוזיקה – התגלה ששניהם אוהבים את אריק איינשטיין. על ספרים: היא ממליצה על יהושע קנז, הוא על רונית מטלון. ובלי מילה על יואב ונועה.
– זוכר את המשפט מספר של קנז? ״החיים – לא סרט אמריקאי, לא הכול נגמר בטוב״, – אמר אסף.
– כן. אבל לא הכול גם רע, – השיבה מיכל, יותר לעצמה.
כשקמה ללכת, אסף אמר:
– שמחתי שנתקלנו. פה. עכשיו. באמת.
– גם אני.
הם יצאו לגשם, הוא פתח מטרייה שחורה גדולה, והיא נכנסה מתחתיה, אוטומטית, בלי מילים. הצעדים שלהם לא היו מסונכרנים בהתחלה, אבל בהמשך המדרכה הם כבר הלכו בקצב זהה.
– מיכל, מותר לי להתקשר מתישהו?
– יש לך את המספר.
– אז אתקשר.
– תתקשר.
***
הדירה של אסף הייתה בלב פלורנטין, עם קירות עבים ומרצפות מצוירות, שהזמן כרסם בהן. נועה רצתה פעם שיפוץ יוקרתי, אבל לאסף היה אכפת מההיסטוריה של הקירות. מיכל עברה לגור איתו באפריל – שתי מזוודות, מחשב נייד, וקופסה עם תכשיטי סבתא שלה. אסף קיבל אותה בפתח:
– פיניתי חצי ארון וקניתי כרית שנייה. את של נועה זרקתי.
זו הייתה הצהרת האהבה הכי יפה שמיכל שמעה. בלי פאתוס, בלי הבטחות.
החיים ביחד היו שקטים. אסף הכין לה קפה בבוקר – עם קינמון, בלי סוכר. מיכל בישלה מרק עדשים כתומות. בערבים ישבו במטבח, מול המזגן הרועש, ואסף קרא לה בקול – התחיל מתסכית של יהושע קנז, עבר לרשימות קצרות משל עצמו.
– אני כל החיים חשבתי שקריאה בקול זה לילדים, – אמרה מיכל באחד הערבים. – אבל מסתבר שצריך את האדם הנכון. כזה שלא מפחד מהפוגות.
– ואת?
– מה אני?
– את לא מפחדת מהפוגות, – חייך.
לילה אחד, במיטה, הוא לחש:
– את יודעת שאת האישה היחידה שאמרה שאיתי מעניין?
– נועה חשבה שאתה משעמם. טעות שלה, – מילמלה מיכל. – אני גם הרי ״מסודרת״ כזו, כל פנקס ומרקר צבעוני.
– בעיני את האישה הכי חכמה בעולם.
***
חצי שנה חלפה. אוקטובר שוב. מיכל ישבה במטבח, מביטה באסף שמנסה לתקן טוסטר אובנטר. הוא ישב כפוף, פיזר גלגלי שיניים על עיתון, ובתנועה רגועה של פירוק הרגיש לה הכי קרוב בעולם.
– אסף, – אמרה.
– ממ?
– נראה לי שאני בהיריון.
הוא קפא. בורג קטן התגלגל מהשולחן. הוא הוריד משקפיים, ניגב אותם בקצה החולצה, ניגש והתיישב מולה על הרצפה.
– נראה לך, או בטוח?
– בטוח. אתמול הייתי אצל רופאה.
הוא לקח את ידה.
– מיכל… תודה.
– על מה?
– על שאת נמצאת.
היא צחקה – צחוק משוחרר, שלא היה לה עשר שנים.
***
חמש שנים עברו. שבת בבוקר, טיילת ירושלים. אור השמש היה נעים. הבת שלהם, בת ארבע, רצה עם בלון הליום, מיכל ואסף צעדו יד בידה.
ואז הם ראו אותה: נועה. שעונה על זרועו של גבר צעיר, שרירי, עם חולצת טריקו צמודה. היא זיהתה אותם, פניה אורו.
– איזה כיף! זאת הבת שלכם? מהממת!
מיכל ואסף החליפו מבט – הם לא שמעו דבר על יואב או נועה שנים. נועה, כאילו קראה מחשבות, צייצה:
– שיקרתי לו אז, עם ההיריון. רציתי שיעזוב אליי. הוא איכשהו סלח, אבל… לא הסתדרנו. בעצם לא היה לנו הרבה במשותף. אין לי מושג איפה הוא היום.
הבחור שלידה התחיל למשוך בידה, חסר סבלנות.
– טוב, נתראה, – נועה שלחה חיוך, והם המשיכו.
אסף לקח נשימה. מיכל לחצה את אצבעותיו. אף אחד לא דיבר. אבל שניהם חשבו אותו הדבר: מזל שנועה שיקרה.
