המיקסר שהיא לקחה

יוסי עמד באמצע הסלון ורגליו נטועות ברוחב הכתפיים, כאילו האריח מתחתיו עשוי מזהב. "אין לי עניין איפה תישני, הדירה נשארת אצלי," הוא אמר, והמילים נחתו כמו אגרוף על שולחן זכוכית. טליה ישבה על ספה שהייתה קטנה מדי לשניהם, אצבעותיה מקיפות ספל תה קר. היא הביטה בו רגע ארוך, ואז פרצה בגרגור יבש, כמו אדם שסוף סוף הבין את התשובה לחידה שלא הייתה מלכתחילה.

"שבועיים, יוסי," היא אמרה. "זה לא הרבה זמן."

"שבועיים? את מגישה תביעת גירושין ואז חושבת להישאר אצלי? פה?" הוא רקע על המרצפת, שזזה מעט מתחת לרגלו — תיקון שעשה לבד עם דבק אפוקסי לפני שנתיים ועדיין לא החזיק כמו שצריך. "אצלי. שלי. אני משלם על הדירה הזאת כל חודש, ואת גרה בה בחינם."

"אני יודעת מי משלם. הזכרת לי כל יום מאז שעברתי לגור פה."

הוא פלט נשיפה והחל לצעוד. ארבעה צעדים לקיר, סיבוב, ארבעה צעדים בחזרה. הדירה בתל גיבורים, חולון, הייתה בסך הכול שלושים ושמונה מטר מרובע, אבל על הפנים של יוסי אפשר היה לחשוב שהוא צועד במבואה של מלון הילטון. הוא עצר מולה, גירד את הקיר מאחורי ראשו, והצביע עליה. "את אפילו לא מעריכה מה שיש לך. דניאל מהעבודה עוד גר אצל ההורים, ואני יש לי קורת גג משלי. שלי. בלעדי."

"אני מעריכה. אבל הגשתי גירושין לא בגלל הדירה. הגשתי גירושין כי נמאס לי לגור עם מישהו שאוהב רק את הדירה."

"יפה. עכשיו תארזי תיק ותתקשרי לאורנה שתתן לך מיטה."

"שבועיים, יוסי. זה לא יהרוג אותך."

הוא רכן אליה. הריח של אבקת כביסה זולה עלה מחולצתה, והוא קלט שזה בדיוק הריח שהיה תלוי באוויר מאז שעברה לגור. "לא אכפת לי שאין לך איפה לגור," הוא אמר, "פה זה שלי, ואני לא זז."

טליה קמה בלי למהר, הורידה מזוודה מארון הקיר והחלה להכניס בגדים. יוסי נשען על המשקוף, חיוך של ניצחון מתפשט על פניו. הוא היה בטוח שניצח. היא סגרה את הרוכסן, לקחה מיקסר מהמטבח, תחבה אותו לשקית.

"היי, זה המיקסר שלי!" יוסי ניתק מהמשקוף.

"זה שלי. קניתי אותו בערב שבת במבצע של רמי לוי, יש לי הוכחת קנייה. רוצה לראות?"

"תקחי את הזבל שלך."

היא לבשה מעיל קל, הרימה את המזוודה, ונעמדה ליד הדלת. "אתה יודע, ארבע שנים שמעתי ממך איזה מזל יש לי לגור פה. מתחת לחלון — תחנת אוטובוס שבבוקר מרעידה את הכוסות, מעל — השכנים עם הכלב שמילל ב־2 בלילה, ומתחת לכיור — עובש שאתה מסרב להכיר בקיומו. תהנה."

הדלת נסגרה בשקט. יוסי נשאר לעמוד, צעד חסר מנוחה, והסתכל על החדר הריק. "זהו," אמר בקול, "דירה זו דירה."

שבוע חלף. יוסי יצא מהסופר עם רבע עוף ושקית אורז, וכשראה מול בית המרקחת את אורנה, ידידה של טליה, הוא האיץ צעד. אורנה דיברה בטלפון ומעדה קלות על המדרכה, והוא חיכה.

"אורנה, היי. טליה אצלך?"

"לא."

"אז איפה?"

היא שמה את הטלפון בכיס והסתכלה עליו במבט שטוח, בלי טיפת סקרנות. "למה אתה צריך?"

יוסי גירד את גב ידו. "היא לקחה מיקסר. שלי."

אורנה הרימה גבה. "מיקסר? בשביל זה עצרת אותי?"

"מיקסר שסבתא שלי קנתה לי, אני בטוח. היא טוענת שזה שלה."

אורנה הוציאה פתק מהארנק, שירבטה משהו והגישה לו. "נוה צדק 14, תל אביב. לך תיקח את המיקסר."

הוא קרא את הכתובת וקימט את הפתק בכיס. "זה מרכז העיר. מאיפה לה כסף לשכירות כזאת?"

אורנה הכניסה ידיים לכיסים וחייכה חיוך שאי אפשר היה לפענח — לא סימפתי, לא לועג, פשוט סתום. "סע. תראה בעצמך."

יוסי התקשר לדניאל מהעבודה בערב. "דני, שמע. טליה גרה בנוה צדק, מתלוננת שאין לה כסף, ומשלמת שם שכר דירה כאילו היא יורשת של איזו אימפריה."

"אולי מצאה גבר," אמר דניאל בקול עייף.

"תשע שנים היא עבדה כמפתחת באיזה סטארט-אפ בהרצליה, וכל הזמן טענה שהמשכורת בקושי מכסה אוטובוסים. משהו לא מסתדר."

בבוקר למחרת לקח יוסי את הטוסטוס, חנה ליד קיוסק ברחוב שלוש, והלך ברגל. הרחוב היה שקט, עצי פיקוס הטילו צל כבד, והבניין היה בן שלוש קומות עם דלתות עץ כבדות וידית פליז. יוסי צילצל באינטרקום. אישה צעירה פתחה — בלונדינית, נמוכה, פנים פתוחות. "אתה בטח יוסי. אני דנה. טליה סיפרה. היא יצאה לסידור, תכנס לחכות."

הוא נכנס, והרגליים שלו נעצרו במסדרון. המטבח היה מרווח, עם אי שיש ושולחן אוכל מזכוכית. מהסלון נשקפו חלונות ענקיים פונים לחצר פנימית, והשקט היה כמעט לא נורמלי — לא אוטובוסים, לא כלבים, לא צעקות של זוגות רבים. דממה כזו שיוסי שכח שקיימת.

"שב," אמרה דנה. "אני עוזרת לה להתארגן. שתיתי קפה? יש לי מקינטה. חלב שקדים?"

"שחור," הוא מלמל והתיישב על הספה. האצבעות שלו ליטפו את הבד, רך ומגניב. בחיים לא ישב על ספה כזאת. על שולחן הקפה היו מפוזרים מסמכים של עו"ד, חוזה רכישה, ותדפיסי חשבון של בנק טפחות. יוסי הציץ, לא הצליח לקרוא הפוך, אבל לבו התחיל לדפוק.

הדלת נפתחה. טליה נכנסה, שקית ירקות ביד, ונעמדה. "אתה."

"המיקסר," אמר יוסי וקם.

"המיקסר שלי."

"אנחנו נראה. באתי לקחת את מה ששלי."

טליה הניחה את השקית על האי, שטפה ידיים, ונגבה אותן במגבת. "יוסי, אתה יודע מה? קח את המיקסר. אבל לפני כן," היא ניגשה לשולחן, לקחה את חוזה הרכישה והגישה לו, "תראה משהו."

הוא לקח את הדפים. המילים "טליה ספיר" ו"רוכשת" ו"דירת 3 חדרים" קפצו מול עיניו. התאריך — לפני ארבעה חודשים. הסכום — פי שמונה ממה שהוא משלם על החורבה שלו בחולון.

"את… קנית את זה?" קולו נסדק.

"שילמתי מקדמה במזומן. תשע שנים עבדתי כמפתחת, שלוש מהן בסטארט-אפ בהרצליה שיצא למכירה לפני שנה — קיבלתי אופציות, ומימשתי אותן. חסכתי עוד לפני שהכרנו, ולא הפסקתי לחסוך אחרי. אף פעם לא סיפרתי לך, כי היית צורח 'שלי' ורוקע ברגל כמו פעוט. היית בטוח שהחדר שלך בחולון הוא ארמון, ושכל מי שגר אצלך צריך להגיד תודה."

יוסי ניסה לגרד את הקיר, אבל לא היה קיר מתאים, והוא פשוט עמד, דפים ביד, והסתכל על הרצפה. "אז למה… למה ביקשת שבועיים?"

"כי לא רציתי לצאת מהדירה שלך עם שקית זבל בשתי דקות, כאילו אני נמלטת מפשע. רציתי לסגור את העסקה כאן קודם, לוודא שיש לי גב, ורק אז לארוז בשקט את מה ששלי, בלי שתעמוד מעליי ותצעק. זה הכול." היא חייכה, לא חיוך, יותר תנועת פה של מישהי שמבינה שהסרט נגמר. "תשמור את המיקסר. מתנה ממני. אולי תמכור אותו, תשלם חשבון ארנונה. אומרים שבתל גיבורים העלו."

יוסי החזיר את החוזה, הסתובב, ולקח את המיקסר מהשיש — התנועה אוטומטית, כמו לשמור על איזו פיסת כבוד. הוא פסע ליציאה. דנה נשכה שפה בסלון, טליה נעמדה בחלון, והוא שמע את דלת הבניין נסגרת מאחוריו.

הדרך הביתה הייתה ארוכה מהרגיל. באוטובוס, כשהוא מחזיק מיקסר בחיקו, ניסה להיזכר איך טליה נראתה ביום שזרק אותה מהחדר שלו. היא לא נראתה שבורה, הבין עכשיו. היא נראתה כמו מישהי שכבר יודעת מה יקרה בהמשך. באותו ערב בדירתו, כשישב על הספה החורקת, שלף מהמגירה את תיק המסמכים של הבנק — ההלוואה שלקח לפני עשר שנים על הדירה, שעדיין לא נגמרה, שלושים ושמונה מטר מרובע שרשומים על שמו אבל שייכים בפועל גם לבנק — ובדיוק אז שמע את האוטובוס הראשון של הלילה רועם מתחת לחלון.