Lewis Simmons
כשאמא שלי התקשרה אליי באותו לילה, טלפון שני ברציפות, כבר ידעתי שמשהו לא בסדר. בפעם הראשונה לא שמעתי אותו, ישבתי בעבודה על דו״ח רבעוני שלא נגמר. בטלפון השני
אז נזכרתי בארגז. זה היה בסוף ספטמבר, אחרי חג סוכות. הלכנו לארוחת ערב אצל ההורים של אלון ברמת גן, ובדרך חזרה, ליד תחנת רכבת מרכז, היה ארגז קרטון
איתן סגר את תיקיית הקלסר בנגיחה אחת, בלי להסתכל על ינאי. מחוץ לחלון משרדו, מעל גגות חיפה, כבר הדליקו אורות ראשונים לאורך החוף. הרדיאטור מתחת לאדן החלון ציקצק
הכול התחיל ביום רביעי, בערך בחמש אחר הצהריים. בדיוק הכנסתי את הקציצות לסיר כשניר בא מהעבודה, חלץ נעליים והתיישב ליד השולחן. הוא חייך אליי — חיוך כזה, של
היא דפקה על הדלת בדיוק כשסיימתי לערבב את הטחינה. יום שישי, שעה עשר וחצי בבוקר. עוד מעט השכנים למטה יתחילו לצרוח אחד על השנייה בגלל חניה, אבל בינתיים
הטלפון מדנה הגיע בדיוק כשהמייבש כביסה התחיל להלום בקיר. ריח של מרכך כביסה זול מילא את חדר השירות, מבחוץ הפך הגשם את החניה למראה כסופה, ורק הצליל העמום
הבוקר שבו קיבלתי את המעטפה מצה"ל היה הבוקר שחיכיתי לו מגיל ארבע־עשרה. אבא הבטיח לי אז, בארוחת ערב שנגמרה בצעקות של אמא, שהוא יהיה שם. בטלפון, באוטו, ליד
אמא שלי עמדה במטבח שלי, ליד הקומקום, ובדיוק שפכה מים רותחים לספל נס קפה שלה. היא עצרה, הכפית נשארה תלויה באוויר, והצביעה עם הסנטר לעבר העגלה בסלון. "תסתכל
אמא שלי עמדה במטבח שלי, ליד הקומקום, ובדיוק שפכה מים רותחים לספל נס קפה שלה. היא עצרה, הכפית נשארה תלויה באוויר, והצביעה עם הסנטר לעבר העגלה בסלון. "תסתכל
עמדתי שם, יחפה על הרצפה הקרה, והבטתי מבעד לעינית בדלת. במסדרון עמדה חמותי, רונית, ומאחוריה שני סבלים מזיעים שהחזיקו ארגז ענק. השעה הייתה כמעט תשע בערב, והריח של