איתן סגר את תיקיית הקלסר בנגיחה אחת, בלי להסתכל על ינאי. מחוץ לחלון משרדו, מעל גגות חיפה, כבר הדליקו אורות ראשונים לאורך החוף. הרדיאטור מתחת לאדן החלון ציקצק והשמיע נקישה יבשה.
— בגיל שלך קידום כבר לא עוזר — אמר, והניח את טופס הבקשה בצד השולחן, ליד ספל הקפה החד־פעמי שהתייבש שם משעות הבוקר. — את צריכה לחשוב על עבודה נינוחה עד הפנסיה, לא על תפקיד ניהולי מלחיץ.
ינאי לא הבינה מיד שהשיחה הסתיימה. שמונה חודשים מילאה את מקומה של מנהלת מחלקת המשכנתאות בסניף הבנק, בזמן שההנהלה "חיפשה מועמד מתאים". היא ניהלה צוות של ארבעה עשר איש, הכשירה עובדים חדשים, בנתה מצגות לישיבות הדירקטוריון, ושלוש פעמים נשארה במשרד עד אחרי עשר בלילה למרות מרתון של ועדות אשראי. הסכם הבלעדיות עם חברת "בית וגג" היה שלה.
— לירז בקושי סיים תקופת התלמדות — אמרה בלי להרים את הקול.
— יש לו אנרגיות וראש פתוח. בוגר מצטיין במנהל עסקים.
— הוא בבנק חמישה חודשים.
— לכולם מותר להתחיל איפשהו.
— אז למה שמונה חודשים נתתם לי את המושכות?
איתן גיחך. על מכונת הקפה שמאחוריו מישהו השאיר כוס עם שאריות סוכר, זבוב קטן הסתובב ליד החלון וזמזם בטון נמוך.
— כי את ביצועיסטית מעולה. מוציאה לפועל. אבל בין לבצע ולהוביל יש פער, ינאי. לא כל אחד יכול.
לירז נכנס בלי לדפוק. מכנסיים מחויטים חדשים, על השרוול סיכת מתכת קטנה. הוא נשא קופסת קרטון עם חפציו האישיים וטלפון נייד שצפצף הודעות וואטסאפ בקצב מהיר.
— אמרו לי שאני יכול להיכנס לחדר כבר עכשיו.
— בטח — איתן היטה את סנטרו לעברו. — ינאי בדיוק קיבלה את ההחלטה הסופית.
הבחור העיף בה מבט מבויש, כזה שלומדים מול המראה לפני ראיון עבודה.
— אל תדאגי — אמר. — אני עוד אצטרך מישהו שיזכיר לי את כל הפרוצדורות הישנות. אולי תוכלי לנהל לי את היומן ולסנן שיחות.
— אני לא מזכירה.
— התואר פחות משנה. מה שחשוב זה לתרום לצוות.
איתן צחק לתוך הספל.
— רואה? הבוס הצעיר כבר יודע איך לנצל ניסיון של מבוגרים ממנו.
בישיבת הצוות הכללית הציגו את המינוי בתור "רענון שורות". ינאי עמדה ליד דלת הזכוכית בזמן שלירז הציג בפני הקולגות את אותם היעדים שהיא כתבה בתוכנית העבודה השנתית, כמעט מילה במילה. באחת הפינות מישהי מהחשבונאות גלגלה עט בין האצבעות ושיננה מספרים באוויר.
— נזניח תהליכים ארכאיים — הכריז. — המחלקה צריכה מהירות, חדשנות, לא הרגלים שנרקבים עשרים שנה.
חלק מהנוכחים השפילו מבט. מסך המצגת מאחוריו זרק הבזק כחול על הקיר. השאר מחאו כפיים. איתן ביקש מינאי להעביר את כל תיקי הלקוחות לידי לירז ולפנות את העמדה ליד החלון.
— הוא רוצה להושיב שם את הצוות החדש.
— איזה צוות?
— מגויסים טריים שלו. נסדר לך פינה ליד הארכיון, הרבה יותר שקט שם.
שקט. ינאי ספרה בלבה שבע עשרה פעמים את המילה "שקט" במהלך השעה הקרובה. תכלס, בארכיון באמת היה שקט. רק מכונת הצילום זמזמה שם לפרקים ומסביבה ריח טונר חמוץ. המזגן מעל דלת השירותים טיפטף מים לתוך דלי פלסטיק.
בשארית אחר הצהריים העבירה תיקים, שחררה הרשאות, וניסתה להסביר ללירז את מערכת היחסים עם הלקוחה הכי גדולה שלהם — "שחר נדל"ן", ששילמה עמלות על חמישים דירות בחודש. הוא כמעט לא הקשיב. בדק הודעות בטלפון, קטע אותה באמצע משפט, שאל שאלות על חניה לעובדים.
— נתעסק בפרטים אחר כך. תשאירי לי רק את רשימת אנשי הקשר.
— מחר ישיבות חידוש חוזה. הלקוחה מחכה לתמחור החדש.
— נדחה. אני עוד לא מוכן.
— אם נדחה שוב, היא תקחת את כל התיק לבנק מתחרה.
לירז נשף בעצבים וסגר את האייפד בכוח.
— ינאי, את כבר לא אחראית על המחלקה. תלמדי לשחרר.
בסוף היום ישבה מול מסך מחשב שאף אחד לא טרח לחבר לאינטרנט. העמדה שהקצו לה ניצבה בין ארון מתכת בגוון אפור תעשייתי ובין מכונת הצילום של הקומה. כבל רשת התגלגל על הרצפה כמו נחש מת. חשבון המייל הניהולי שלה כבר נחסם.
איתן עבר שם, עצר, השעין את הכתף על משקוף הארכיון והביט בה.
— אל תעשי פרצוף כזה. הרבה נשים בגילך שמחות פשוט להישאר מועסקות, לא משנה באיזה תפקיד.
— אני בת חמישים ושבע, לא שבעים ושבע.
— בדיוק. מה תעשי עם לחץ נוסף? המשכורת מספיקה, הילדים כבר עם משפחות משלהם. עיזבי את אמביציות הפיקוד למי שצריך עוד לבנות קריירה מאפס.
— אז הניסיון שלי הספיק כדי לנהל פה שמונה חודשים כממלאת מקום, אבל לא לתפקיד רשמי? — קולה היה אחיד, כמעט ניטרלי.
— ככה חושבים רק מי שנעלבים.
ינאי פתחה את מגירת השולחן, שלפה מעטפה מוכנה מראש, עם בול של דואר ישראל, והניחה מולו.
— אז לא תצטרכו להתמודד עם העלבון שלי. מכתב התפטרות.
איתן לא נגע במעטפה. בחוץ צפורה של ערב צרחה איפשהו ליד כביש החוף.
— אל תפחידי אותי. בגילך לא מוצאים עבודה כל כך מהר.
— כבר מצאתי.
הוא שתק לרגע. נורה אחת במסדרון הבהוב קלות וכבתה.
— בטח איזו חברה קטנה בפורמט משפחתי נתנה לך טייטל יפה בלי סמכויות אמיתיות.
— יכול להיות.
— בעוד חודש תתחנני לחזור. אבל המקום כבר יהיה תפוס.
— כן. על ידי האחיין שלך.
לירז, מסתבר, היה לא רק בוגר מצטיין — היה לו גם דם קרוב. ינאי גילתה את זה במקרה שבוע קודם, מתמונה משפחתית בסטורי של מישהי.
היא אספה את החפצים האישיים מהמגירה — ספל קרמיקה עם הדפס של מפת חיפה, קלסר ישן עם סימניות צהובות, מחזיק מפתחות ממתכת. הקולגות לחשו שלום בחצי פה, כאילו חששו שאיתן יבחין. רק מירב ממחלקת הביקורת הספיקה לאחוז בכתפה בכניסה למעלית.
— בלעדייך, כל הסניף הזה לא יחזיק שבוע.
— יחזיק. השאלה באיזה מחיר.
למחרת בבוקר הגיע איתן לסניף לפני כולם. בחודשים האחרונים הבנק איבד לקוחות, והוא עצמו חיפש מקום חדש, בשקט, כדי שלירז לא ישמע. לפני שבועיים שלח קורות חיים לתאגיד בינלאומי גדול שפתח חטיבה אזורית במגדלי "מרכז הקונגרסים". התשובה הגיעה בדיוק בזמן שמזג קפה שחור ממכונת האספרסו.
"מועמדותך עברה סינון ראשוני. אנו מזמינים אותך היום בשעה 15:00 לראיון אישי לתפקיד מנהל תפעול בכיר."
השכר המוצע היה כמעט כפול. איתן סגר את דלת המשרד מבפנים, וידא שלירז לא רואה הודעות מעל הכתף, ואישר הגעה.
אלא שהיום התחיל לא טוב. "שחר נדל"ן" סירבה לדחות את ישיבת התמחור. לירז לא מצא את המצגות והאשים את ינאי שהסתירה אותן בכוונה. הטלפון הקווי במשרד צלצל וחישב עשר שיחות שלא נענו.
— תתקשר אליה — הורה איתן.
— לא עונה.
— אז תסתדר בעצמך. אתה הרי הבוס פה עכשיו, נכון?
בשלוש נכנס איתן לבניין הזכוכית של התאגיד, בשדרות הפלי"ם, ממש מול הים. דלפק הקבלה היה עשוי שיש כהה עם תאורה תחתית כתומה. פקידת קבלה בחולצת משי אספה את תעודת הזהות וביקשה שימתין בלובי. על הדרך לקח ספל קפה ממכונת השירות, כזה שהקצף שלו נשרף בקלות.
— הראיון יתקיים מול מנהלת החטיבה החדשה — הסבירה. — היא זו שבחרה באופן אישי את המועמדים הסופיים. רשימה מאד סגורה.
— היא פה הרבה זמן?
— היום יום העבודה הראשון שלה בתפקיד.
איתן התיישב על ספת עור אפורה. מחלון הזכוכית הענקי שמאחוריו נשקף הים בצבע עופרת, והוא מנה גלים קטנים נשברים על השובר גלים. שעת הראיון התקרבה, ומישהו פתח דלת צדדית.
מי שנכנסה היתה ינאי. חליפת מכנסיים בגזרה חדה, שיערה אסוף באופן שמעולם לא ראה. על דש הז'קט נצמד תג זיהוי: "ינאי כהן, מנהלת חטיבה". היא עברה על פניו בלי לעצור, ישר אל עמדת הראיון — שולחן עגול ליד החלון.
— שב.
המילה נחתה יבשה כמו חותמת בנקאית. איתן נשאר לעמוד, האצבעות על הספל התהדקו. היא לא חזרה על ההזמנה.
הוא התיישב. הקפה נשפך טיפה על מפת השולחן, נספג בכתם חום שהתרחב באיטיות.
— אני מבינה ששלחת קורות חיים — אמרה ינאי והניחה לפניו תיקייה דקה. — אצלנו, בניגוד למה שהורגלת אליו, מקדמים לפי תוצאות, לא לפי קשרי משפחה. אבל בוא נתחיל.
הטלפון של איתן רעד על הזכוכית. על הצג הופיע השם "לירז סניף". ינאי הפנתה אליו מבט קצר, סימנה בסנטרה לעבר המכשיר.
— תענה. אולי דחוף.
איתן החליק את המסך. מהאפרכסת פרץ קולו של לירז, מקוטע ונושם מהר:
— איתן, שחר נדל"ן הודיעו שעוברים לבנק מתחרה. כל התיק. חמישים דירות. ההנהלה התקשרה, אני לא יודע מה להגיד להם. המצגות באמת נעלמו, ואף אחד לא זוכר את המספרים. איתן, אתה שומע?
איתן הביט בינאי. היא שלפה את הספל עם הקפה שנשפך, הניחה אותו על מגש הפלסטיק שבקצה השולחן.
— יכול להיות שמישהו פה צריך ללמוד לשחרר — אמרה בקול שטוח, לא מהיר, לא מתנצל.
— ינאי, אני… — איתן עצר. לא היה לו המשפט.
היא קמה. הדלת הצדדית שוב נפתחה, והפעם פקידת הקבלה הציצה פנימה.
— הגב' כהן, יש לך ישיבת הנהלה עוד שתי דקות.
ינאי הנהנה לעברה — סימן ענייני, לא לעברו. היא אספה את התיקייה, זרקה ספל ריק לפח ליד הדלת, ויצאה.
איתן נשאר מול הים. הגלים המשיכו להישבר, בלי קול, ואור אחרון של אפריל נשפך על השובר גלים.
