היא דפקה על הדלת בדיוק כשסיימתי לערבב את הטחינה. יום שישי, שעה עשר וחצי בבוקר. עוד מעט השכנים למטה יתחילו לצרוח אחד על השנייה בגלל חניה, אבל בינתיים היה שקט.
פתחתי את הדלת. יעל, אמא של ליאת לשעבר, כבר עמדה שם עם התיק ההדוק מתחת לבית השחי והבעה של מישהי שבאה לקחת בחזרה משהו ששייך לה.
— רון. הגיע הזמן שנסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד.
היא נכנסה פנימה בלי לחכות להזמנה. עברה על פני, ניערה מעליה את סנדלי השורש שלה שהשאירו סימני אבק על הרצפה, וזרקה מבט מסביב כמו משגיחה מטעם משרד הבריאות.
הטלוויזיה הקטנה שעל השידה בכניסה הראתה מבזק חדשות של ערוץ 12. השכנה מקומה ג׳ בדיוק חזרה עם הכלוב של הכלב שלה, נביחות עמומות עלו מחלון המדרגות. היה חם, המזגן בסלון תקתק בקביעות.
— תשמע, אני לא מבין על מה המהומה, אמרתי וחזרתי למטבח. הצלחת עם החומוס עוד הייתה על השיש. שלוש ביצים קשות בצד. לא הספקתי לאכול כלום מהבוקר.
— המהומה, היא חזרה על המילה שלי בטון מלגלג, — היא שאתה יושב פה בדירת שלושה חדרים, משלמים עליה משכנתא קטנה, בזמן שליאת ואבא של הילד שלה גרים אצל ההורים של נימרוד. אתה יודע איך זה, בית הורים בבניין רכבת ישן בהדר? מטבח בגודל של ארון נעליים. היא בחודש שביעי, רון. שביעי.
היא פתחה את הברז, שטפה ידיים במים קרים כאילו היא עומדת לבשל פה ארוחת חג. אני רק הסתכלתי על הטיפות שניתזו על משטח השיש שניקיתי שעה קודם.
— ליאת עזבה אותי, יעל. לפני שמונה חודשים. היא אמרה שמצאה מישהו רציני, מישהו שרוצה משפחה, לא כמוני. אני זוכר את זה די טוב. מה אני קשור עכשיו לדירה של נימרוד או למה שמגיע להם?
— אתה קשור כי זאת דירה של משפחה! — היא ירתה. — קניתם אותה כשעוד הייתם נשואים. שמת את כל החסכונות שלך, כן, אבל ליאת עזרה לך עם העיצוב, עם הריהוט, היא הפכה את הבית הזה למה שהוא. ועכשיו היא צריכה מקום ללדת בו. נימרוד איש טוב. בחור עובד. היא לא תישאר אצל ההורים שלו עם תינוק.
הרחתי את החומוס. עדיין היה טרי, עם פפריקה מעל. אף אחד לא בא לדבר איתי על עיצוב וריהוט. ליאת לא בחרה פה כלום. היא בחרה לקום וללכת. לקחתי אוויר, חיכיתי שהיא תגיד לאן היא חותרת.
— בקיצור, היא אמרה וניגבה ידיים במגבת המטבח שלי, — ביום ראשון נימרוד מביא משאית. פיניתי לך יחידת אירוח נחמדה אצל הדודה שלי בכרמיאל, סידרתי הכול מראש לפני כמה ימים, זמנית, עד שתסתדר. המפתחות של הדירה תשאיר אצלי.
הטלפון שלי רעד על השולחן. המספר של ליאת. בפעם העשרים וארבע שעות האחרונות.
— תענה לה, אמרה יעל. — בטח רוצה לברר אם כבר סידרת את העניינים.
— לא, תודה. אני מעדיף לשמוע ממנה כשהיא לא צריכה ממני דירה.
— אל תהיה ילד. תענה. אולי היא סוף סוף רוצה לדבר איתך כמו בן אדם.
הטלפון הפסיק לרטוט. מיד אחר כך התחיל שוב. לקחתי אותו, לחצתי על הירוק ושמתי על רמקול.
— רון? רון, אתה שומע אותי?
הקול של ליאת היה צרוד, מפוחד. ברקע שמעתי אוטובוס עוצר, הרמקול הישן של האוטובוס ציפצף את הצליל המוכר של פתיחת דלתות.
— אני שומע, אמרתי. יעל ניגשה אליי, קפאה באמצע המטבח.
— רון, אמא שלי אצלך?
— כן, היא פה. למה, יש איזה תיאום ביניכן שאני לא יודע עליו?
— רון, תשמע… — היא נשברה באמצע המשפט, התחילה לבכות. לא יפה, לא מבוים. בכי אמיתי, כזה שמערבב מילים וקולות צפצוף של אף.
— מה קרה?
— נימרוד… הוא… הוא הלך. הבוקר. הוא אמר שהתינוק… רון, הוא השאיר פתק על המקרר. כתב שהוא לא מוכן להיות אבא, שזאת אחריות גדולה מדי, ושהוא חוזר לגור אצל ההורים שלו בחיפה. לא לקח אפילו את התיק עם הבגדים. פשוט נעלם.
יעל הלבינה. השפתון האדום שלה נראה פתאום כמו פצע על רקע הפנים החיוורות. היא נשענה לאחור על דלת המקרר, והיד שלה נתפסה בידית בחוזקה.
— מה זאת אומרת הלך? — צעקה לעבר הטלפון. — ליאתי, מה את מספרת? איפה נימרוד? דיברתי איתו אתמול, הוא אמר שהכול מוכן!
— אמא, תשתקי! — ליאת בכתה חזק יותר. — הוא ברח, אמא. ברח. השאיר אותי עם בטן ו… רון, אני יודעת שאין לי זכות, אבל אני מפחדת. אני לבד. אני מפחדת ללדת לבד. אני… הטלפון שלה נפל על הרצפה כנראה, נשמע רעש של פלסטיק נשבר, צפצוף, ושוב היא. — אני מצטערת, רון. מצטערת על הכול.
יעל הסתכלה עליי בעיניים מזוגגות. לא היה לה אוויר. האישה שדקה לפני שלוש דקות פינתה לי יחידת אירוח בכרמיאל, נראתה עכשיו כמו ציפור רטובה.
התקרבתי לטלפון. לקחתי אותו מהיד, החזקתי קרוב לפה.
— ליאת, הקול שלי נשאר יציב, — את שומעת אותי?
— כן…
— תסעי לאמא שלך. היא בדיוק יצאה מפה. יש לה חדר אירוח בדירה, היא תשמח לארח אותך. נכון, יעל?
הסתכלתי עליה. היא לא הצליחה להוציא מילה. רק הנהנה בראש, המומה. היד שלה עוד הייתה קפוצה על ידית המקרר.
— לגבי הדירה, המשכתי, — תשכחי מזה. מי שעזב את הבית הזה פעם אחת, לא חוזר אליו גם כשהבא בתור בורח. אני סוגר.
ניתקתי. שמתי את הטלפון עם המסך כלפי מטה על השיש. החומוס התחיל להתייבש בקצוות, הפפריקה נעשתה כהה.
— נו, יעל, אמרתי וסימנתי לדלת, — יש לך אוטובוס לתפוס? 5.90 לקו 37, יורד ליד הבית שלך. לנסוע, לאסוף את הבת שלך, ולפנות לה את החדר. נראה לי שהתואר ״אמא״ עדיין מחייב אותך באיזשהו מקום.
היא נראתה כאילו סטרתי לה. אבל היא לא התווכחה. לקחה את התיק, את הסנדלים, ויצאה החוצה בלי מילה. דלת הכניסה נסגרה חרישית, לא בטריקה. רק צליל של בריח שנכנס למקום.
חזרתי למטבח, הוצאתי צלחת, מזגתי חומוס, הוספתי שמן זית. ישבתי מול החלון. למטה, ליד פחי האשפה, החתול הרחוב הלבן ישב וליקק את הכפה. הביצים הקשות עוד חיכו לי.
הטלפון לא צלצל יותר.
