Lewis Simmons
יוסי עמד באמצע הסלון ורגליו נטועות ברוחב הכתפיים, כאילו האריח מתחתיו עשוי מזהב. "אין לי עניין איפה תישני, הדירה נשארת אצלי," הוא אמר, והמילים נחתו כמו אגרוף על
יוני חזר כמעט בחצות. המזגן במסדרון זמזם חלש, ועל השיש במטבח חיכתה צלחת מכוסה בניילון נצמד — שניצל, אורז, קצת סלט. מיכל כבר שכבה במיטה, הגב מופנה אל
ערב ההשקה של משרד עורכי־הדין נערך במסעדה בנמל תל־אביב, כזו עם רצפת בטון חשוף ונוף לים. מיכל, ראש תחום הליטיגציה, הגיעה כמעט אוטומטית – כמו שמפעילים מזגן באמצע
ההודעה הגיעה בוואטסאפ ביום שישי בצהריים. הייתי במטבח, חתכתי סלט לחג. הטלפון רטט, הצצתי במסך: "השנה בלי רננה, חמודה. ממש מתחשק לנו ערב משפחתי אמיתי. מקווה שאת מבינה."
הטלפון הגיע ביום שלישי, בסביבות תשע וחצי בערב. אישתי מיכל בדיוק שטפה כלים, אני גמרתי לקפל כביסה על הספה בסלון. על הצג נדלק "אמא". לא דיברנו שבועיים, והיא
ריבקה הניחה את הכף על המפה, ניגבה את קצות שפתיה בזהירות ופנתה ליעל בטון הזה — הענייני, הרך, זה שאין מאחוריו שום היסוס. "תקשיבי טוב, חמודה. את ואיתן
אף פעם לא חשבתי שאצטרך לבחור בין הארוס שלי לבין שני ילדים בני חמש. בטח לא תוך שבועיים ממות ההורים שלי. אני מיכל. לפני חודש עוד גרתי בדירת
יואב היה בטוח שאשתו לא יודעת על הביקורים שלו במרכז. הוא אפילו התגאה בזה — סוג של משחק כפול שמנוהל בשלמות. במשך שנה וחצי הוא ניווט בין שתי
הבוץ היה קריר ונעים בין אצבעותיה של רות. היא אהבה את הריח הזה, אדמה מעורבת בקומפוסט, כמו משהו חי שנושם מתחת לציפורניים. שתיל העגבניות האחרון נכנס לגומה, והיא
היא בישלה ארבע שעות. ארבע שעות תמימות של קילוף, תיבול, טעימות קטנות מהסיר. דגים טריים מהשוק בכרמל, עגבניות בשלות, כוסברה ופפריקה חריפה. חריימה מרוקאי כמו שלימדה אותה השכנה