Lewis Simmons
יעל כרמון ספרה את זה בעצמה: שמונה עשרה פעמים. שמונה עשרה פעם שרן, הילד מהשורה השלישית, איחר לכיתה ד' 2 בבית הספר "רימון" בפתח תקווה מתחילת השנה. תמיד
ענת בן־שושן פתחה את הדלת הכבדה של הכספת בסניף הבנק ברחוב אבן גבירול, ושלפה משם תיקייה ירוקה, ישנה, עם פינות מתקפלות. בתוכה — צוואתה של אמה, ולצידה אישור
שישים ושלושה ימים חתולה בת שתים־עשרה בשם קליה לא זזה מפינת הכלוב שלה במקלט העירוני בנתניה. מטפלות ניסו הכל — פתיתי טונה, צעצוע עם פעמון, אפילו שידור שקט
בת ארבע. זה הגיל שבו הנכדה שלי, נויה, מתחילה כל משפט ב"סבתא, את יודעת מה?" ומחכה שאני אניח את מה שיש לי בידיים ואקשיב. אני רותי, בת שישים
לירן ישבה על הרצפה של הסלון בדירה ברמת גן, הקופסה מקרטון פתוחה לרגליה. שבוע אחרי שקברו את אבא שלה בבית העלמין בחולון, אמא שלחה אותה "לסדר קצת בארון
פחד מהסכין: השחקן מהעמק שהחליף בית חולים בשדה תפוחים זה התחיל בבדיקת דם שנתית, סתם שגרה, בקופת חולים בעפולה. אבנר רודן היה בן עשרים ותשע, שחקן תיאטרון שזוגר
הטלפון הגיע מאתר בנייה בשכונת נווה שאנן בחיפה, ברביעי בערך שעה שמונה בבוקר. הפועל שהתקשר, בחור בשם רון אבוקסיס, עבד שם כבר שנה וחצי ומעולם לא שמע דבר
# הבורות ליד נחל הבשור שהצילו שמונה עדרים כשתבור אגרו ניסתה לתפוס הכול הבוקר שכל המושב עמד מול המחסן שלי, שמעון אזולאי לא הצליח להרים את העיניים. הוא
לא חלמתי שיום שבו הייתי צריכה לקבל את מפתחות חיי יהיה היום שבו אחי ואשתו יעמדו בסלון שלי ויחלקו ביניהם את החדרים. אני נעמה אשכולי, בת שלושים ושש,
המזוודה, המכתב שהגיע בסוף, והאמת שנועה אמרה בקול רם על יד השולחן בבוקר שאחרי שעברתי חזרה הביתה מצאתי את שירה יושבת על המדרגות עם שתי בובות סמרטוט, מסדרת