Lewis Simmons
הערב התחיל דווקא יפה. מסיבת האירוסין של אח של יואב, אולם אירועים מפואר בפאתי חיפה, כל המשפחה סביב שולחן ענק. יואב ואני הגענו עם ההורים שלי – משה
השמן רתח במחבת הגדולה, בדיוק כמו שחמותי אהבה להרתיח כל דבר במטבח המושלם שלה. "את לא תיקחי ממני את מה ששייך לי," רותי סיננה, האצבעות שלה לופתות את
היא נחשבה לכלה הכי מכוערת שראתה מדינת ישראל, וחצי מהאליטה של הרצליה התאספה בטרקלין של אחוזת רוטשילד רק כדי לראות איך הבן של המיליארדר מקריב את עצמו על
בכל יום שישי אני אורזת שתי שקיות משובצות כבדות ומרגישה איך משהו בפנים מתכווץ מכאב שקט וחסר אונים. לא מעייפות, למרות שאחרי משמרת של שתים-עשרה שעות בבית החולים
— אם את קוראת את המכתב הזה ליד הקרוואן הישן של אחותך, סימן שהילדים שלי עשו בדיוק את הדבר שממנו פחדתי יותר מכל. קראתי את המשפט הראשון שלוש
— אמא, בוקר טוב! — הקול הנמרץ של הבת הבכורה, מיכל, חתך את השקט עוד לפני ששרה הספיקה לפתוח לגמרי את העיניים. — את כבר ערה? יופי. תקשיבי,
גברת רחל נכנסה לחנות הקטנה ליד התחנה המרכזית בבאר שבע רק משום שהאוטובוס למושב שלה איחר בארבעים דקות. בחוץ היה חום כזה שגורם לאנשים לדבר קצר יותר ועצבני
הלוויה של אבא שלי הייתה ביום חמישי האחרון. גשם דק ירד על בית העלמין בקריית שאול, וכולם החזיקו מטריות שחורות. באנו רק אני, הדודה נורית, השכן יוסי ואשתו.
— הבן שלי יזרוק אותך לרחוב אם לא תתחילי להקשיב לי! — סיננה חמותי לעתיד, לידיה, מעל שולחן המטבח. אנה הניחה לאט את הכוס על הצלוחית. בדירה השתררה
יניב אף פעם לא ראה את עצמו כאדם שנלחם. הוא היה טיפוס שקט, כזה שנבלע בקירות. קטן, צנום, עם כתפיים שכאילו התנצלו על עצם קיומן. בצבא קראו לו