הבוץ היה קריר ונעים בין אצבעותיה של רות. היא אהבה את הריח הזה, אדמה מעורבת בקומפוסט, כמו משהו חי שנושם מתחת לציפורניים. שתיל העגבניות האחרון נכנס לגומה, והיא טפחה בעדינות מסביב. הצל שפתאום נפל על הערוגה גרם לה להרים את הראש.
בשער עמדה נועה. מאחוריה – תומר, חתנה, ושני אנשים זרים. הגבר לבש חולצת פולו מחויטת, והאישה החזיקה פנקס קטן. נועה אפילו לא הורידה את משקפי השמש.
״אמא, אנחנו מוכרים את הבית.״ הקול של בתה היה יבש, כזה שמשתמשים בו מול פקידה בבנק. ״אנחנו צריכים הון עצמי לדירה. תומר לא קיבל קידום. דני גדל, צריך חדר משלו. אל תעשי פרצוף.״
רות קמה לאט. היא ניגבה את ידיה במכנסי העבודה, מותירה פסים של חום על הבד הבהיר. ״איזה בית?״
״זה! שלי! בתיק הרישום זה על שמי, את זוכרת. באנו עם קונים, הם רוצים לראות את המגרש. אל תשתלי עוד כלום, תתחילי לארוז. בערב תומר יוריד אות׳ך לעיר.״
המילים נחתו כמו טיפות גשם כבדות על גג פח. רות הביטה בזרים שנכנסו לחצר. הגבר ניגש מיד לקיר החיצוני של הבית, טפח על הטיח, בדק. האישה סקרה את הערוגות במבט מזלזל. ״פה נשים בריכה קטנה,״ אמרה, ״ואת כל הבלגן הירוק הזה נעקור. נשפוך בטון, נשים פרגולה.״
הם דרכו על הדשא. רות ראתה את עשבי התיבול שלה נרמסים תחת סוליות נעלי הספורט. שלוש שנים היא טיפחה את הגינה הזאת. שלוש שנים סחבה שקי אדמה, השקתה, גיזמה, דיברה אל הוורדים. עכשיו אישה זרה אמרה ״נעקור״.
***
הכול קרה מהר מדי, אבל בתוך הראש של רות התחיל לזוז גלגל זיכרון. חמש שנים קודם, היא מכרה את דירת אמה המנוחה בירושלים. מיליון ומאתיים אלף שקל. בכסף הזה היא קנתה את בית הקרקע הקטן ברחובות – חלום של אחרי גמלאות. נועה, שעבדה אז במשרד ממשלתי, אמרה שיש לה הטבה – איזה סבסוד לדיור למי שיש נכס על שמו. ״תרשמי עלי,״ אמרה, ״זה יחסוך לנו מסים. הבית יישאר שלך, ברור. מי נוגע לך?״
רות האמינה. היא היתה אם, ובתה היתה כל עולמה. עכשיו עולמה עמד מולה עם טופס הסכם מכר.
״אמא, תביני,״ נועה הורידה את משקפי השמש, עיניה נותרו קרות. ״החובות מצטברים. תומר לקח הלוואות, אנחנו במינוס. המקדמה תציל אותנו. גמרנו בלי סצנות, טוב?״
רות שתקה. היא נשמה עמוק, ריח הלימונים מהעץ של השכן נסחף ברוח. איזה פרדוקס, חשבה, דווקא עכשיו הריח הזה כל כך מתוק.
ואז, מאחורי הגדר הרעועה, נשמעה צעקה גרונית: ״מה זה פה, יום פתוח?״
אריה, השכן, רכן מעל לרשת. הוא היה בן שבעים ושש, פרצוף מקומט כמו צימוק, עיניים טרוטות. תמיד הסתובב עם גופייה מוכתמת בשמן מכוניות – מכונאי גמלאי. בין רות לאריה שררה איבה תמידית: בגלל כלבו הנובח, בגלל עץ האקליפטוס שהשיר עלים לגג, ובגלל גדר ההפרדה שכל אחד טען שהיא חדרה לשטחו. הם רבו בקביעות, אפילו צעקו, אבל היו אלה ריבים מהסוג המוכר, השגרתי, של גיל הזהב.
״אריה, לך תסדר את הגרוטאות שלך,״ קרא תומר, חתנה של רות, שניסה לשמור על הדיפלומטיה.
״גרוטאות?״ אריה רכן קדימה, לקח אוויר, ירק גרעין של חמניות אל החצר. ״תגיד לי, תומר, סיפרת לקונים על בור הספיגה?״
הקונה, גבר מזוקן, הסתובב. ״מה עם בור הספיגה?״
״שהתקינו אותו לא חוקי,״ הכריז אריה. ״אין תוכנית, אין היתר. כל חורף הוא עולה על גדותיו וזורם בחזרה לברזים. אתם יודעים איך קוראים לזה? קוקטייל פרעושים. אפילו צמח. לא ממליץ לשתות.״
נועה התחילה להחוויר, תומר פתח פה לסתור, אבל אריה לא סיים. הוא שלף מכיס מכנסיו דף מקופל. ״ואתם יודעים מה? יש פה חפיפה של גבולות. הגדר הזאת,״ הוא טפח על עמוד מתכת, ״חודרת אל תוך המגרש שלי במטר וחצי. הגשתי תביעה לבית משפט.״
״אין לך שום תביעה,״ צרחה נועה. ״הוא סתם סנילי!״
״אז תבדקי,״ ענה אריה בשלווה. ״בינתיים הקונים יגלו שהנכס תחת איום משפטי. שום עסקה לא תירשם בטאבו. קחו שנתיים מינימום.״
הקונים החליפו מבטים. האישה סגרה את הפנקס. תומר ניסה לפייס, אחז במרפקו של הגבר, אבל האיש משך את ידו. הם מיהרו החוצה, עלו למכונית, נסעו והשאירו ענן אבק.
נועה הסתובבה לעבר אמה. פניה היו סמוקות, קולה רעד. ״זה את! סיכמת איתו! הרסת לי בכוונה! בגלל הגינה המטומטמת שלך!״
רות הביטה בה, לא ענתה. משהו בפנים, הלב אולי, הפך מאבן לספוג. היא לא בכתה.
נועה בעטה בעציץ חרס, דחפה את תומר אל הרכב, והם נסעו בצווחות מנוע. דממה השתררה.
אריה, שהתבונן מרחוק, דחף ידיים לכיסים והתקרב. הוא לא ביקש רשות, פשוט התיישב על ספסל העץ ליד המרפסת. ״אל תסתכלי ככה,״ אמר, שולף חפיסת טיים מעוכה. ״הגדר עומדת בסדר. גם בור הספיגה. אבל לאנשים האלה, ברגע שאתה אומר ׳בית משפט׳, הם בורחים. מין אלרגיה לעורכי דין.״
רות גלגלה בידיה עלה נענע יבש. ״למה עשית את זה, אריה? אנחנו שונאים זה את זה.״
״נכון,״ הוא גיחך. ״את המצאת את הצמח מטפס שכבש לי את מקלחת החוץ. אבל כאן את בעלת הבית. את היחידה שסוחבת אדמה בידיים. אני לא אתן לאיזה זוג מפונקים להפוך את החלקה שלי לפארק שעשועים מבטון.״
הוא קם, טלטל את האפר אל תוך פחית חלודה. ״את יפה ככה, מלוכלכת. עכשיו תקשיבי טוב. יש לך עוד את הקבלות? את ההעברה מהבנק? מהיום ששילמת על הבית?״
ליבה של רות קפץ. ״כן. יש דף חשבון. וגם מכתב מהמוכר – שקיבל כסף ממני, למרות שהחוזה נרשם על נועה.״
״אז תביאי. יש לי אחיין עורך דין. לא גאון, אבל נושך. תתבעי אותה על התעשרות בלי סיבה. תוציאי צו עיקול על הבית. עד שהיא תבין מאיפה נחת עליה המסמך, תעברו שנתיים.״
רות בהתה בו. אצבעותיה, שעדיין היו בוציות, ליטפו את המוט של הספסל. ״לתבוע את הבת שלי?״
״היא כמעט העיפה אותך מהבית. תתעוררי, רות.״
הוא הלך.
***
שבוע לאחר מכן, רות מצאה את עצמה יושבת במשרד קטן ומאובק בדרום תל אביב. אחיינו של אריה, בחור מקריח, קרא את המסמכים, תופף באצבעותיו. ״יש פה משהו,״ אמר. ״אפשר לטעון שהכסף לא היה מתנה. מעבירים לך מיליון ומאתיים. לא סביר שסתם נתת לבת שלך. הבנק יאשר.״
הוא הגיש את התביעה. צו איסור פעולה הוטל על הבית. נועה קיבלה הודעה בדואר רשום.
ארבעה שבועות של דממה. רות עבדה בגינה, השתילה קישואים, סידרה את הצינור. חיכתה. יום אחד, כשהשקתה את הפטוניות, נשמע קול צעדים. נועה נכנסה לחצר, הפעם לבד, מזיעה, לופתת תיק בד.
״קיבלתי מכתב מבית משפט,״ אמרה. קולה היה סדוק. ״יש עיקול על הבית. את לא מבינה מה עשית. מצאנו קונה אחר, הסכים אפילו עם בעיית הגבולות. תומר לווה כסף מהבוס. היינו אמורים לסגור. עכשיו הכול קרס. הבוס דורש את החוב בחזרה. נועה כמעט לא ישנה. תומר אמר שאם לא נפתור את זה, הוא עוזב.״
היא פרצה בבכי. דמעות זלגו על לחייה, היא ייבבה: ״תבטלי את התביעה, אמא. תצליחי את המשפחה שלי.״
רות הביטה בה. היא הרגישה עייפות, לא חמלה. ידיה, שעטפו עכשיו קומקום, רעדו קלות. ״אם תומר עוזב בגלל זה,״ אמרה, ״אז תומר לא שווה את המאמץ.״
״את אכזרית!״ נועה קמה. ״את אוהבת את הגינה שלך יותר מאשר את הנכד!״
״אני אוהבת את החיים שלי, נועה. ואת החלטת שהחיים שלי נגמרו, שאפשר להחליף אותם במקדמה. לא שאלת. פשוט באת ואמרת לי לארוז.״
״זה שלי! על פי החוק!״
״על פי המצפון – שלי.״ רות נשמה. ״אני מוכנה לסיים את התביעה. ברגע שתחתמי אצל הנוטריון על העברת הבית לבעלות שלי. תחזירי לי את מה שלי.״
נועה קפאה. היא נראתה מובסת. ״ובשביל מה? אבנים? צמחים?״
״בשביל הביטחון שלי.״
שתיקה. לבסוף נועה הנמיכה את הראש. ״אני אשלח לך מסמך. אבל אני לא סולחת.״
״אני אשרוד,״ ענתה רות.
הדלת נטרקה. רות שטפה את הספל, ניגבה את השיש, ויצאה שוב לגינה. השקיעה צבעה את עלי הלימון בכתום.
***
אלול הגיע. רות קטפה מלפפונים, שמרה בצנצנות. נועה שלחה שליח עם העברת בעלות חתומה. הבית שוב היה ברשותה.
ערב אחד, כשהטל התיישב על הדשא, רות לקחה צנצנת מלפפונים חמוצים, שום ושמיר, וחצתה אל השער של אריה. הוא ישב על מדרגת המחסן, מעשן.
״קח,״ אמרה, הושיטה לו.
״מה זאת?״
״תודה על האחיין שלך. ועל הגבולות.״
אריה גיחך, לקח את הצנצנת בידיים שמנוניות. ״גבולות? עדיין יש לי טענות על עץ השסק שלך. בקיץ הוא מצל על הפאנלים הסולאריים.״
״תתבע,״ אמרה רות, וחצי חיוך עלה בזווית פיה. ״עכשיו יש לי ניסיון עם בתי משפט.״
הם עמדו כל אחד בצד השני של הרשת. הרוח נשאה ריח תפוזים מפרדס סמוך. כלבו של אריה נבח, והחיים, עם כל הסערות, נמשכו.
