אז נזכרתי בארגז.
זה היה בסוף ספטמבר, אחרי חג סוכות. הלכנו לארוחת ערב אצל ההורים של אלון ברמת גן, ובדרך חזרה, ליד תחנת רכבת מרכז, היה ארגז קרטון של קלמנטינות. בתוכו, מעל שמיכת תינוק ורודה מרוטה, ישבה ג'ינג'ית. עוד לא קראנו לה ככה, היא עוד היתה סתם גורה שאף אחד לא חיפש. אלון הצביע עליה, צחק, ואז אמר: "את רואה את האוזן? זאת אחת לך." אני לקחתי אותה על הידיים. היא לקקה לי את תנוך האוזן. לא היה יותר מה לדבר.
חודש ראשון היה חגיגה: קולר חדש, מיטה מפלאף, תמונות באינסטגרם. ג'ינג'ית (אז כבר החלטנו שהיא ג'ינג'ית) גרמה לי לחייך כל בוקר. אבל לקראת דצמבר החיוכים שלי התעייפו. היא קרעה את הספוג של הספה. השתינה על המחצלת שליד דלת הכניסה, גם כשיצאנו איתה ארבע פעמים ביום. אלון שיפשף את הרצפה בספריי שבעים אחוז אלכוהול – המבצע של סופר-פארם – ואמר: "פעם הבאה אני שופך חומץ, אולי היא תבין."
מה שהיה גרוע מכל, זה השם שלה.
"ג'ינג'ית!"
הוא טפח על הירך, פעם, פעמיים. קולו עלה מעל קולות הטלוויזיה. הכלבה ישבה ליד הקיר, זנב אסוף פנימה, אוזניים שטוחות. לא זזה. אני ניסיתי לפתות אותה בקוביית גבינה צהובה של גד – חתכתי ריבועים קטנים ושמתי על הרצפה. היא הריחה מרחוק, חיכתה שאלך, ורק חצי דקה אחרי שצלצלתי מדיח, שמעתי ציפורניים קטנות מתקתקות לעבר המטבח.
"היא חירשת," החליט אלון ערב אחד, אחרי שכרעה על השטיח.
"היא לא חירשת," עניתי. "פשוט…"
להגיד "מפוחדת" נשמע כמו האשמה. אז לא אמרתי.
העונשים של אלון לא היו אלימים, אבל הם נטפו כמו ברז סתום. דחיפה קלה לצד, צעד לעברה, טון דיבור עבה. ג'ינג'ית התחילה לרעוד לפני שמישהו בכלל נגע בה. היא הצטמצמה מתחת לשולחן אוכל, עיניים כבויות, חזה עולה ויורד מהר. ליטופים שלי הרגיעו אותה, נדמה לי, אבל אולי הרגיעו רק אותי.
באמצע ינואר אלון סטר על השיש.
"די. היא לא אצלנו."
שתקתי. חיפשתי "אילוף כלבים מתקדם תל אביב", וראיתי מחירים של 250 שקל למפגש. לא היה מצב. במקום זה, לקחתי תמונה שלה, סיפרתי בדיווחי פייסבוק: "כלבת מעורבת, ג'ינג'ית, בת שנה בערך. לא תוקפנית, אבל רגישה. צריכה בעלים סבלניים."
הטלפון מיפה הגיע ביום שלישי, בין טפטופי הגשם. קולה היה נמוך, מנומס, כמו מישהו שיודע להמתין.
"מה זאת אומרת רגישה?" שאלה.
פלטתי הכל: פוחדת משקיות ניילון, מכשירי חשמל, מחיאות כפיים, טריקת דלת. מתחבאת שעות. צוחקים עליי בגינת הכלבים כי היא לא רודפת אחרי כדור.
שתיקה. ואז: "אני גרה לבד בדירה קטנה בכרם התימנים. אני לא ממהרת."
ביום חמישי אספתי אותה לארגז קשיח, נסענו לפלורנטין. דלתה של יפה היתה ירוקה, מוקפת עציצי גרניום. היא עמדה בפתח, אישה בת שישים בערך, משקפיים קשורות בשרשרת, שיער אסוף בקוקו רפוי. מה שהפתיע אותי – היא לא הושיטה יד. היא פשוט ניצבה, מביטה על ג'ינג'ית מבעד לרשת הארגז, ואמרה בשקט: "שלום, חמודה. קחי זמן."
ג'ינג'ית נלחצה לפינת הארגז. יפה עברה לסלון, הדליקה מנורה. ישבה על כורסה עם ספר, חיכתה. לא דיברה יותר.
הנחתי שקית עם אוכל, רצועה, קערה. לחשתי "בהצלחה" ויצאתי. באוטו, מול הפקק ברחוב הרצל, החזקתי את ההגה בשתי ידיים. לא בכיתי. הייתה תחושה ריקה, כמו להוריד קבקבים אחרי יום שלם על הרגליים.
בבית, אלון רקע על פרקט נקי.
"סוף סוף. שקט."
לא עניתי. הסתובבתי במטבח, ופתאום עצרתי מול המקום הריק ליד המקרר, איפה שהיתה קערה. הרגל עוד עקפה אותו אוטומטית. שטפתי כלים, ניגבתי, גמרתי.
יפה לא התקשרה. לא ביום שאחרי, לא שבוע. חיכיתי לתלונה, להודעה: "יש בעיות, בואי לקחת אותה." שקט. בלילה, כשאלון צפה במהדורת החדשות, שלחתי הודעת ווטסאפ: "מה שלום ג'ינג'ית?"
התשובה באה רק למחרת. ארבע שורות. "ישנה על השטיח ליד המיטה. אוכלת עוף מהיד. היום הביאה לי את הכפכף."
כפכף.
עברתי על ההודעה שלוש פעמים. הביאה את הכפכף. ג'ינג'ית – הכלבה שנאלמנו לה את השם, שכל פקודה גרמה לה להתכווץ – הרימה חפץ ונשאה אותו לאדם. אצבעותיי ריחפו מעל המקלדת, לא ידעתי מה לענות. בסוף סגרתי את הצ'אט.
הפרטים האמיתיים הגיעו דרך שירלי, הווטרינרית השכונתית. יפה הגיעה איתה לחיסון כלבת, ושירלי שאלה איך זרמו החיים. ואז יפה סיפרה, ושירלי סיפרה לי. ככה עובדות השכונות בדרום העיר.
שלושה ימים ג'ינג'ית לא יצאה מתחת לשולחן. יפה לא לחצה. שמה קערת מים ליד הרגל, חתיכת עוף מבושל על הרצפה, והתרחקה. ביום הרביעי הכלבה יצאה, עטתה על הקיר. יפה האכילה ציפורים במרפסת, לא הסתובבה. רק מלמלה: "בוקר טוב, ג'ינג'ית."
אחרי עוד יומיים, ג'ינג'ית ניגשה לקערה כשיפה עמדה ליד הכיריים. אחרי עוד שלושה, תקעה אף רטוב בכף יד בזמן שיפה סרגה. יפה לא זזה. פשוט ליטפה לאט, פעם אחת, פעם שניה. ג'ינג'ית מעולם לא עשתה צרכים בבית – מה שהיה אצלנו נס כימי, אצל יפה היה מובן מאליו. אולי כי אף אחד לא צעק.
ג'ינג'ית למדה "שב" תוך ארבעה ימים. לא "שב" של טון פיקודי, אלא מילה של הזמנה. יפה היתה אומרת את זה בזמן שהיא מכינה קפה. וג'ינג'ית היתה יושבת, זנבה נע פעם ימינה, פעם שמאלה. עדיין איטי, אבל לא מהוסס.
ראיתי אותן שוב, בלי כוונה, ברחוב אלנבי. פברואר, שמש חורפית, יפה לבושה באפוד כחול, עינית המשקפיים שלה מוזהבות מהשמש. ג'ינג'ית על רצועה קצרה, האוזן האחת עדיין עומדת, השניה שמוטה, והחזה הלבן – הוא כבר לא נרעד. היא צעדה צמודה ליפה, כאילו כל חייה עשתה את המסלול הזה. כשחלפו לידי, ג'ינג'ית הרימה ראש, הביטה בי לרגע. ואז סובבה אותו בחזרה. לא האטה, לא גירדה, לא הביטה שוב. הזנב שלה המשיך לנוע, רגוע.
הנשימה שלי נתקעה איפשהו מאחורי הצוואר. עמדתי עם שקית חלב של תנובה ביד, וערימה של מילים חנקו אותי. איך אלון הטיח את היד על השיש. איך קרצפתי שתן על הריצוף תוך כדי לחישות זועמות. איך ג'ינג'ית רעדה, מחכה לרגע שישתתק.
הכלבה לא הבינה? לא. היא הבינה מצוין. השם שלה תמיד הגיע כמו טון של טריקת דלת, והתגובה שלה היתה לסגת. היא לא בגדה בנו – היא פשוט חיכתה למי שיקרא לה בשקט.
שבתי הביתה, פתחתי דלת. אלון ישב מול המסך, משחק פלייסטיישן. הריצוף נוצץ. לא קערה, לא שערה אחת, לא שלולית. ניקיון מושלם. ומסיבה כלשהי, זאת היתה הפעם הראשונה מזה חודשים שמשהו פשוט לא נתן לי לנשום.
