עמדתי שם, יחפה על הרצפה הקרה, והבטתי מבעד לעינית בדלת. במסדרון עמדה חמותי, רונית, ומאחוריה שני סבלים מזיעים שהחזיקו ארגז ענק. השעה הייתה כמעט תשע בערב, והריח של ג'חנון מהקומה הרביעית התערבב עם צחצוח האקונומיקה של ניקיון המדרגות השבועי.
"תפתחי כבר, יעלי," היא צעקה מבעד לדלת, "החבר'ה האלה עובדים לפי שעה, וזה עולה לי הון."
היא לא טרחה להתקשר מראש. גם לא לשלוח הודעה. פשוט הגיעה. הסטודיו שלי, דירת שני החדרים הקטנה בשכונת הדרום, הפך פתאום להיות רכוש משפחתי. איתן, בעלי בשנתיים האחרונות, בטח ידע. הוא תמיד ידע על המהלכים של אמא שלו לפני. הוא פשוט העדיף שאני אגלה כשהסבלים כבר עומדים בפתח, כי יותר קשה להגיד לא ככה.
"רונית, מה קורה פה?" שאלתי דרך הדלת, ממשיכה לנגב את השיש במטבחון.
"הדר הסתכסכה עם החבר שלה," היא השיבה בטון של מי שמדווחת על מזג האוויר. "היא חייבת להתאוורר שבוע-שבועיים. אצלך הסטודיו ריק, לא? חבל שישלם מישהו אחר. נו, תני לסבלים להיכנס."
הסטודיו הזה. שלוש שנים חסכתי כל שקל. ויתרתי על חופשות. עבדתי במשמרות כפולות כאחות בחדר מיון. והמשפחה של איתן תמיד ראתה בו את תוכנית הגיבוי שלהם. "יש ליעל נכס," הם אמרו, "אז למה שנדאג."
"הסטודיו לא ריק. מחר נכנס שוכר חדש, חתמתי איתו חוזה בשבוע שעבר."
אחד הסבלים, בחור רחב כתפיים בקושי בן עשרים ושלוש, הניח את הארגז על הרצפה בחבטה. זכוכית נקששה בפנים.
"בזהירות!" רונית כמעט נבחה. "זאת מנורת הקריסטל של סבתא. ירושה משפחתית."
היא פנתה אליי שוב, מנסה קול אחר, רך יותר. "יעל, חמודה, איזה שוכר? בעלך אמר בדיוק שלשום שהדירה עומדת ריקה. את לא תעדיפי לעזור למשפחה? זאת אחותו היחידה."
איתן. כמובן. דיבר מאחורי הגב שלי. כמו שתמיד הבטיח שאני אסכים ברגע האחרון, כי יותר קל לסחוט סליחה מאשר לבקש רשות.
"איתן לא בעלים פה," אמרתי בשקט. "הדירה רשומה על שמי עוד מלפני שהכרנו."
"אז מה?" היא פלטה בצחוק מזויף. "אתם נשואים. מה ששלך – שלו. תפתחי כבר, אני לא אעמוד פה כל הלילה."
שלפתי את הטלפון מהכיס של מכנסי הבית. חיוג מהיר. איתן ענה אחרי שלושה צלצולים, קולו שקט מדי, כמו של אדם שמנסה להתחבא בתוך תא שירותים.
"יעלי?"
"אמא שלך פה. עם סבלים. ועם ארגזים. ידעת?"
שתיקה. ואז האנחה הזאת, זאת שהוא תמיד עושה כשהוא מנסה לקנות זמן. "נו, יעלי… היא ביקשה. להדר באמת אין לאן ללכת. היא רבה עם עומר, והיא בהיריון, היא צריכה שקט. מה אכפת לך? תני לה להיות חודש-חודשיים."
"תקשיב טוב," אמרתי, מביטה בדלת כאילו אני יכולה לראות דרכה. "או שאתה לוקח את אמא שלך ואת כל הקרקס הזה בחזרה, או שאתה יכול לארוז את הדברים שלך מהשכורה ולחזור לגור איתה. ואת החדר שלך שם תפנה להדר."
"אל תהיי קטנונית," הוא מלמל. "זה רק זמני."
"אני משלמת חצי שכר דירה על הדירה שלנו. תמצא מישהו אחר שיממן לך את החצי השני אם אתה כל כך נדיב."
ניתקתי.
רונית שמעה הכול. המבט שלה היה של אישה שלא רגילה שסוגרים לה את הדלת בפנים. "תקשיבי, יעל," היא אמרה בטון שקט ומסוכן. "אני הוצאתי כמעט שש מאות שקל על ההובלה הזאת. הסכום הזה, אם הוא יירד לטמיון, את תכסי אותו."
"אין לי בעיה," עניתי, מושכת בכתפיי. "תשלחי לאיתן חשבונית. הוא הבטיח לי לפני דקה שזו האחריות שלו."
הפנים שלה התעוותו. היא עשתה צעד קדימה. "אם לא תפתחי, אני אשאיר את הארגזים פה במסדרון. שיגנבו, שיישברו. הבית שלך, הבעיה שלך."
"תשאירי," חייכתי. "השכנה ממול, גברת ג'וליאנו, חיפשה בדיוק דברים לבית חדש. היא תבוא לקחת הכול ותודה לך מאוד."
טרקתי את הדלת. נעלתי.
בחוץ השתרר שקט. שקט כזה כבד, רווי זעם, שמרגישים אותו דרך הקירות. שמעתי אותה לוחשת משהו לטלפון. ואז צעדים מתרחקים. גרירת רגליים. הסבלים חזרו למעלית. אני הושבתי את הסמרטוט על הכיור, סידרתי את בקבוקי הנוזלים, ויצאתי מהדירה.
כשהגעתי הביתה, כמעט בחצות, איתן ישב בסלון. הטלוויזיה הייתה כבויה. הוא ישב ובוהה בקיר, ידיו שלובות על החזה כמו ילד שנעלבו ממנו. מולו עמדה כוס תה קר.
"השפלת אותה," הוא אמר בלי להרים אליי מבט.
"הגנתי על מה ששלי," הנחתי את התיק על השולחן.
"שלך," הוא ירק את המילה כמו קללה. "את כל כך אנוכית. הדר בהריון. היא מסכנה. ואת חושבת רק על הכסף."
"מעניין," אמרתי, נשענת על משקוף הדלת. "בחודש שעבר, שנקלעתי למינוס בגלל תיקון דוד השמש, אמרת לי: 'תסתדרי, זה הבית שלך, לא שלי'. נזכר?"
"זה שונה."
"לא. זה בדיוק אותו דבר. כשרע לי – זה שלי. כשנוח לך – זה שלנו."
הוא קם. הכיסא חרק לאחור. "או שהדר נכנסת לסטודיו מחר, או שאני עובר לגור אצל אמא שלי. תחליטי."
הסתכלתי עליו. האיש שהיה אמור להיות השותף שלי לחיים. ופתאום ראיתי מולי לא גבר, אלא צל. צל של מישהו שאף פעם לא באמת עזב את הבית של אמא שלו.
"אתה צריך עזרה עם המזוודה?" שאלתי.
הוא מצמץ.
"מה?"
"המזוודה. היא על הארון בחדר השינה. אתה רוצה שאוריד לך?"
הוא לא ענה. הסתובב ויצא מהחדר, טורק את דלת הארון בכוח, שולף חולצות וזורק אותן על הרצפה. הופעה. הצגה קטנה שאני אמורה לעצור. שאני אתחנן.
התיישבתי על הספה. פתחתי ספר.
כעבור חצי שעה, דלת הכניסה נטרקה. באוויר נותר רק הריח של הבושם הזול שלו, ואיזה שקט מתוק.
שלושה שבועות חלפו. השכר דירה בסטודיו נכנס בזמן. איתן לא התקשר. אבל אמו, כן.
"יעלי, בוקר טוב, מותק," הציוץ שלה בטלפון היה דביק כמו סילאן. "תקשיבי, איתן השאיר אצלך בטעות את הז'קט של החורף. קניתי לו אותו בגרנד קניון, עלה כמעט שש מאות שקל. תוכלי להביא אותו בשישי? נאכל יחד, נדבר כמו אנשים מבוגרים."
"הדברים של איתן בארגז ליד הדלת," אמרתי תוך כדי שאני מסננת פסטה. "הוא יכול לבוא לקחת מתי שנוח לו."
"אבל אנחנו מתגעגעים," היא ניסתה שוב. "הדר שאלה עליך. היא חזרה לעומר, דרך אגב. מי צריך את הסטודיו שלך, באמת? טעות. נסגור את זה בארוחה קטנה."
"אני לא אוכל בחברת אנשים שמנסים לסחוט ממני נכס באיומים," השבתי בנימוס. "תמסרי ד"ש חם להדר."
ניתקתי.
הלכתי לחלון. למטה, ברוח הקלה, נער רכוב על אופניים חשמליים צחק עם מישהו בטלפון. החיים זרמו. שלי – סוף סוף – בשקט. בלי טובות, בלי איומים, בלי לחיות תחת הצל של גחמות של מישהו אחר.
הארגז עם המעילים עדיין עמד במסדרון. שייקח. שלא. השאלה היחידה שנותרה הייתה מה לקנות בחמישים השקלים שחסכתי על חשבון הדלק לנסיעה אליהם. אולי בקבוק יין.
