הבוקר שבו קיבלתי את המעטפה מצה"ל היה הבוקר שחיכיתי לו מגיל ארבע־עשרה. אבא הבטיח לי אז, בארוחת ערב שנגמרה בצעקות של אמא, שהוא יהיה שם. בטלפון, באוטו, ליד שער הבקו"ם. איפה שצריך.
שלוש שנים חיכיתי לבוקר הזה. וכשהוא הגיע, אבא שלי ישב באיזה חוף באילת עם החברים מהצבא ושתה בירה. ככה.
קוראים לי יואב, ואני גר בטבריה. העיר שיורדת מהמדרגות אל הכינרת, איפה שהלחות של אוגוסט נדבקת לעור כמו בד דביק. אני בן שמונה־עשרה. לפני שאני מספר לכם מה קרה עם אבא שלי, אתם צריכים להבין משהו על משפחת כהן.
אמא ואבא התגרשו כשאני הייתי בן שש. עד גיל שבע היה לי בית נורמלי — ספה בסלון, שישי בערב עם שניצל, טיולים לחוף גיא. ואז התחילו החשבונות. מי קנה מה, מי ישן איפה, מי שכח לשלם מעון. בגיל שמונה אבא כבר גר בדירה שכורה בשכונה ג', ליד הטיילת. הוא עבד במשרד הביטחון בתור קב"ט, ואמא התחילה לעבוד כאחות בבית חולים פוריה. היא הייתה חוזרת הביתה במדים הכחולים, עם שקיות מתחת לעיניים, ועדיין מכינה לי מרק.
אבא? אבא גילה את הים. ספציפית, גילה צלילה.
כל סוף שבוע שישי־שבת, החבורה מהמילואים — החבר'ה מיחידת האבטחה — היו נוסעים דרומה. סיני, אילת, מדי פעם חוף דור. צלילות, בלוני חמצן, סיפורים על דגי שונית. ואני? אני נשארתי בטבריה, מחכה לטלפון. לפעמים הוא התקשר ביום ראשון: "יואבי, תקשיב, ראיתי צב ים! ענק!". ניתקתי.
כשהגעתי לגיל שש־עשרה, הפסקתי לחכות. ככה סיפרתי לחברים שלי, ככה אמרתי לאמא. בפנים? בפנים חיכיתי בכל זאת.
הצו הראשון הגיע בדואר רשום. ת.ז., מספר אישי, כתובת. המילים "לשכת גיוס טבריה" בחותמת כחולה. אמא בכתה. אני צחקתי. "אמא, זה רק בדיקות," אמרתי. אבל הידיים רעדו. זה היה הדבר האמיתי — הצעד הראשון לצבא. הייתי אמור לעשות את זה עם אבא שלידי.
שלחתי לו הודעה: "אבא, שלישי הבא. צו ראשון בלשכת גיוס. בא?"
הוא ענה אחרי שש שעות: "אחלה יואבי!" עם אימוג'י של שריר. אימוג'י. לא "אני בא". לא "באיזו שעה". שריר.
ביום שלישי קמתי בחמש בבוקר. אמא הכינה לי ביצה מקושקשת ולחם, והושיבה אותי על הכסא במטבח כמו שהייתה עושה לפני מבחן במתמטיקה. "תנשום עמוק," היא אמרה, "זה רק בדיקות." היא לבשה חולצה לבנה. הבנתי שהיא לקחה יום חופש מהמחלקה.
נסענו באוטו ללשכה, אוטו עם הריח של מטהר האוויר שאמא קונה בתחנת הדלק. חניתי בחנייה של המתגייסים. מסביב — נערים בגובה שלי, חלקם עם הורים, חלקם לבד. חיפשתי את הרכב של אבא — טויוטה לבנה משנת 2017. כל טויוטה לבנה גרמה ללב שלי לקפוץ. עשרים ושבע טויוטות לבנות. חמש־עשרה דקות של חיפוש.
התקשרתי. צלצול. צלצול. צלצול.
"יואבי?"
"אבא. איפה אתה?"
"תקשיב, אני —" קול של גלים ברקע. לא גלים של כנרת של בוקר. גלים גדולים, ים. "אני באילת, יואבי. קפצנו אתמול בלילה, החבר'ה והסירות."
היד שלי התהדקה על הפלאפון.
"אבא… זה צו ראשון שלי." המילים יצאו כמו לעיסה יבשה. "דיברנו על זה חודש."
שקט. ואז: "נו, יואבי. זה רק בדיקות. אני אתקשר אחר־כך, נדבר על היחידות. טוב? ביי."
ביי.
אמא ראתה את הפנים שלי. היא לא שאלה כלום. היא פשוט תפסה לי את היד, ואנחנו נכנסנו ללשכה.
עברתי את כל הבדיקות. טפסים, רופא, פסיכוטכני. במבחן האישי, כשהקצינה שאלה "מה הקשר שלך עם אבא?" עניתי "מצוין". סימנתי וי. חתמתי. לא בכיתי. לא שם.
כשחזרתי הביתה, נכנסתי לחדר וסגרתי דלת. ישבתי על הרצפה, נשען על המיטה. הקירות בחדר שלי מכוסים בפוסטרים של להקות — משינה, היהודים, ברי סחרוף. על המדף ליד החלון, הגיטרה שאמא קנתה לי לבר מצווה. קמתי ולקחתי אותה. פרטתי אקורד בודד. זה הרגיש כמו סדק בעצם.
שבוע אחרי זה אבא חזר מאילת. התקשר אליי ביום רביעי בצהריים: "בוא, אני אקפיץ אותך, יש לי משהו בשבילך."
"אני באמצע אוטובוס," שיקרתי. "אבל אני יכול לקפוץ."
הדירה שלו בשכונה ג'. הסלון כמו תמיד — מפה של סיני על הקיר, תמונות צלילה, סנפירים בפינה. הוא חייך אליי כשנכנסתי. "שב," הוא אמר. הוא נראה נרגש. כמו ילד שמחכה להראות ציור.
הוא הוציא מהארון קופסה שחורה. "הנה, יואבי."
פתחתי.
בפנים הייתה חליפת צלילה. מקצועית. עם השם שלי רקום: י. כהן.
"עכשיו אתה מוכן," הוא אמר. "אילת, ים סוף. ניסע ביחד, אני אלמד אותך לצלול."
הסתכלתי על השם שלי. י. כהן. רקום באותיות כחולות. לא שאל אותי אף פעם אם אני רוצה לצלול. לא שאל אם בא לי לרדת דרומה. פשוט הניח שאם הוא אוהב את זה — אני אוהב את זה. כמו כל השנים. הוא בחר אילת, והייתי אמור פשוט לבוא.
"תודה," אמרתי. "זה יפה."
"מתי נוסעים?" שאל.
הנחתי את הקופסה על השולחן. עלתה בי תחושה מוזרה — רוגע. לא הרוגע שבהשלמה, יותר כמו סגירה. סוגרים מכסה של קופסה שהייתה פתוחה יותר מדי זמן.
"אני לא יכול, אבא. יש לי תוכניות."
הוא מצמץ. "תוכניות?"
"כן. עם אמא."
זה היה נכון. לא היו לנו תוכניות. אבל זה לא היה משנה.
"טוב," הוא אמר. "אז פעם אחרת."
לא תהיה פעם אחרת, חשבתי. ומשום־מה, זה לא כאב כמו שחשבתי שיכאב.
הלכתי הביתה ברגל. בדרך עברתי ליד הטיילת של טבריה. הכינרת הייתה תכולה־אפורה בשקיעה, דייגים ישבו עם החכות שלהם על המזח. בחור אחד, אולי בן חמישים, הסתכל על המצוף. לידו, ילד קטן החזיק חכה קטנה והוא צרח "אבא אבא יש לי דג!" והאבא הוריד את החכה שלו, התכופף אל הילד, ועזר לו למשוך.
עצרתי.
הסתכלתי עליהם דקה, אולי שתיים. הילד צחק. האבא טפח לו על השכם.
המשכתי ללכת. בבית חיכתה לי אמא עם סלט ביצים ולחם טרי. הגיטרה בחדר חיכתה גם כן.
את חליפת הצלילה השארתי אצל אבא. אולי יום אחד אני אמכור אותה. אולי היא תישאר שם, בארון, ליד הסנפירים. לא יודע.
כשאמא שאלה מה שלומו, אמרתי לה: "הוא בסדר."
שאלה: "מה הוא נתן לך?"
אמרתי: "חליפת צלילה."
היא חיכתה. הסתכלה עליי. עיניים חומות, היד שלה אוחזת במרית.
"אני לא נוסע לאילת, אמא."
היא לא אמרה "צדקתי" או "אמרתי לך". היא פשוט חתכה לי עגבנייה ושמה בצלחת. "רוצה קטשופ?" היא שאלה.
"בטח," אמרתי.
וזהו.
