HE
הקיץ ההוא בגליל התחתון היה לוהט במיוחד. המזגן בסלון עבד בלי הפסקה, ומייבי — הכלבה הלבנה שאימצנו עוד כשרפי היה בחיים — התמתחה על הרצפה הקרירה במטבח. על
יוסי הרים את מבטו מהספה בסלון רק כששמע את דפיקותיה העדינות של אשתו על דלת הזכוכית. "יוסי, אתה שומע אותי? השעה כבר אחת-עשרה. הקפה התקרר, החביתה התקררה, ואתה
בשעה שבע וחצי בערב, ירד גשם דק על הכניסה המפוארת של מגדלי עזריאלי בתל אביב. האורות הצהובים של האולם בקומה העשרים נשפכו דרך קירות הזכוכית, ומתוך הבניין בקע
השכשוך של כוסות התה היה הרעש היחיד בחדר. אמא שלי, נורית, הניחה על השולחן ערימה של ניירת כמו נווטת שפורשת מפה. קולה נשמע סתמי, כאילו היא מקריאה רשימת
בשבע בבוקר, כשהשמש עוד ניסתה לטפס מעל בנייני רמת גן, הדלת שלי נפתחה. נעם עמד שם, חליפה מחויטת וכבר מזיעה, עם שני הילדים — רותם בת השמונה ויונתן
יואב ישב על הספה בסלון שבתל אביב, מביט בחתול השחור והמתמתח שלו, מוצי, בזעם מעושה. "אתה בוגד, מוצי. שמעת אותי? בּוֹ-גֵד," הוא הטיח לעברו אצבע מאשימה. "אני נסעתי
במשך ארבעים ושתיים שנה חייתי את החיים של "מחר". תמיד היה איזה פרויקט דחוף, איזו שיחת טלפון עם סן פרנסיסקו, איזו ישיבת זום שלא נגמרת. אשתי מיכל אומרת
שמעתי את הצליל הזה של המפתחות נופלים על השולחן במשרד התיווך, והבנתי שזהו. זה קרה. שלושים אלף שקל, משומשת, יד שלישית, פולקסווגן גולף כחולה כהה משנת 2008. בעיניים
שמי יעקב לוי, ואני בן שבעים ושתיים. במשך שנים חייתי חיים מלאים: אשה שאהבתי עד כלות, עבודה כקבלן בניין שמילאה אותי סיפוק, ובית קטן ברחוב השקמה בראשון לציון
המילים נחתו באולם ההרצאות כמו יריה באפלה. "אני בוחר בה." שלוש־מאות מועמדים קפאו במקומם. חלקם נשאו תארים מהאוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. אחרים עטו חליפות מעצבים ששוות משכורת שנתית. במשך