בשעה שבע וחצי בערב, ירד גשם דק על הכניסה המפוארת של מגדלי עזריאלי בתל אביב. האורות הצהובים של האולם בקומה העשרים נשפכו דרך קירות הזכוכית, ומתוך הבניין בקע רחש של שמפניות, צחוק מעושה ומוזיקת ג׳אז מעודנת.
מיכל לחצה את ידה של בתה בת השש, יעלי, והתקדמה אל דלפק הקבלה. השמלה הירוקה-בקבוק שלה, זו שיונתן קנה לה בפריז לרגל יום הנישואים החמישי, גרמה לה להרגיש כמו מישהי אחרת. אולי כמו האישה שחשבה שהיא מכירה.
הפקידה, אישה כבת שלושים עם שיער בלונדיני אסוף בקפידה, הרימה אליהן עיניים משועממות. על דש החולצה שלה התנוסס תג השם "מורן".
— ערב טוב, גברת כהן. לרוע המזל, אירוע הגאלה לעובדי החברה סגור לקהל הרחב. רק בכירים, דירקטורים ובני משפחה.
— אני יודעת. באתי להפתיע את יונתן, סמנכ"ל התפעול. זאת בתו, יעלי. – מיכל שלחה יד אל שערה הרטוב של הילדה.
יעלי חייכה אל הפקידה. בידיה הקטנות היא אחזה במתנה שיצרה באותו יום במעון: קופסת קרטון מעוטרת בלבבות גזורים מעט עקומים, ובתוכה צמיד חרוזים שעליו ניסתה לכתוב ״אבא שלי גיבור״, אבל האות יו״ד נפלה והיא תיקנה בטיפקס דביק.
— אבא שלי גיבור! – היא חזרה על המשפט שוב ושוב כל הדרך מרמת גן.
בשנים האחרונות יונתן כמעט לא היה בבית. תחילה סיפר על 'פרויקט ההתרחבות למזרח' שדרש ממנו שעות נוספות ונסיעות. ככל שהזמן עבר, ההיעדרויות גברו: ישיבות דחופות, נסיעות לחו"ל, לילות מאוחרים. בחודשים האחרונים זה הפך לבלתי נסבל – הוא היה חוזר הביתה ומתמוטט על הספה, מדיף ריח של אחרי עבודה, ולפעמים אפילו לא סיפר איפה היה. אבל הוא תמיד הבטיח שכשהתקופה תסתיים, ייקח אותן לחופשה באילת. הן ילכו לדולפינריום ויישבו במסעדה על החוף.
מורן, הפקידה, חייכה חיוך צונן. היא הורידה את המבט אל המסך שמולה, הקלידה משהו, ואז הרכינה מעט את ראשה הצידה.
— סמנכ"ל התפעול הגיע לפני שעה וחצי. – היא השתתקה רגע. – הוא הגיע עם אישה… וילד קטן.
הרעש מהאולם הקרוב הפך לזמזום רקע. מיכל הרגישה כאילו מישהו נעץ סיכה בתוך האוויר שסביבה.
— סליחה? לא הבנתי. – המילים יצאו אוטומטית.
— האישה שלו והילד מחכים לו למעלה. כולם ראו אותם יושבים צמודים בשולחן מספר שבע. – מורן גירדה קלות את תג השם שלה, והעיפה מבט חטוף לעבר המעלית. — חשבתי שאת יודעת.
יעלי משכה בשרוול השמלה. — אמא, איפה אבא? מתי הוא יקבל את הצמיד?
מיכל רכנה אליה, הסיטה לאט את השיער ממצחה של הילדה. לבה הלם בקצב מהיר, אבל על פניה לא נע שריר. משהו בתוכה התקפל וננעל.
האמת היא שהרבה לפני שהפכה למיכל כהן, היא הייתה מיכל רז. משפחת רז שלטה בנדל"ן המניב, בטכנולוגיה ובשוק ההשקעות הישראלי כבר שלושה דורות. האב, איש צנוע למראה, החזיק בבעלותו קרן הון סיכון שקטה, שהשקיעה בין היתר בחברת "דניאל גרופ" – חברת החזקות שבאמצעותה הזרימה המשפחה הון לחברות כמו "פורטפוליו פיננסים". החברה של יונתן חבה למשפחה את רוב המימון שקיבלה בשנים האחרונות.
איש לא ידע על הקשר. יונתן לא דיבר על כך מעולם, אולי מפני שמאחורי גבו התכוון לנכס כל שקל לעצמו. ומיכל עצמה רצתה שהנישואים יתקיימו בלי צל הכסף של אביה. שהיא תהיה סתם אישה שבעלה אוהב אותה.
עכשיו היא שלפה את הטלפון. אגודלה רעד קלות כשליחצה על השם "אסף רז – אח".
אסף ענה אחרי צלצול אחד. ברקע נשמעה מוזיקה שקטה, כנראה היה במשרדו הפרטי בהרצליה פיתוח.
— מיכל? מה קרה?
— בודק עכשיו. – קולה נשמע שטוח. – תתחיל לסגת מכל ההשקעות של הקבוצה בחברת "פורטפוליו פיננסים". מניות, הלוואות, ניירות ערך – תפרק הכול. וגם, אסף… תבדוק מי האישה והילד שישבו היום ליד יונתן בגאלה. אני צריכה שם ותמונה.
בצד השני השתררה שתיקה של ארבע שניות. ואז אסף, באדישות השקטה של מי שגדל בחדרי ישיבות:
— תני לי חצי שעה. יש לי חוקר פרטי שעובד איתנו, הוא יטפל בזה. אני חוזר אלייך.
מיכל ניתקה. היא תפסה שוב את ידה של יעלי, ועיניה ננעצו בלוח הזמנים האלקטרוני שעל הקיר.
יעלי התחילה לדבר, אבל מיכל לחשה, "חכי, מתוקה, אמא צריכה לעשות משהו אחד". היא הובילה את הילדה חזרה החוצה, אל הלובי הראשי שבו ניצבו ספות עור חומות. היא התיישבה, הוציאה מחברת קטנה מהתיק והחלה לרשום שמות: יונתן, מורן – הפקידה, ושולחן מספר שבע.
הטלפון זמזם עשרים ושלוש דקות אחר כך. מיכל הצמידה אותו לאוזנה, ועל הקו נשמע קולו של אסף, קצת נשימה כבדה.
— דנה לוי, גרושה בת 35, גרה בכרכור. יש לה ילד, עומר, בן ארבע. החוקר בדק את הרישומים של קופת חולים – יונתן רשום כאבא, סעיף 'קשר משפחתי'. אני ממשיך לאסוף תמונות, אבל זה הדבר המרכזי. מיכל, את שומעת?
מיכל עצמה עיניים לרגע, שאפה עמוק. — כן, שומעת. תודה, אסף. תמשוך הכול. – היא ניתקה.
עומר בן ארבע. ארבע שנים. משמע בדיוק בתקופה שבה יונתן התחיל להיעדר בערבים עם "פרויקט ההתרחבות למזרח".
היא חייכה אל יעלי. — את יודעת מה? אבא כנראה ממש עסוק עכשיו. בואי נחזור הביתה, נאכל גלידה ונזמין סרט.
היא לא התכוונה לברוח. היא התכוונה לחזור מחר בבוקר, עם תוכנית.
למחרת, בשעה שמונה וחצי בבוקר, עמדה מיכל רז מול דלתות הכניסה למשרדי "פורטפוליו פיננסים" בקומה השבע-עשרה. היא לבשה חליפה מחויטת, נעלי עקב נמוכות, ושיערה היה אסוף בחוזקה. בידה החזיקה תיק מסמכים. את יעלי השאירה עם סבתה.
בכניסה ישבה מורן, הפקידה מאתמול. כשראתה את מיכל, החיוך הצונן נעלם. — גברת כהן… לא תיאמת פגישה?
— אל תדאגי, מורן. – מיכל הניחה כרטיס ביקור על הדלפק. הכרטיס היה לבן, ועליו הכיתוב: "מיכל רז, דירקטורית, רז אחזקות בע"מ". – יש לי עניין עם כל ההנהלה.
מורן הביטה בכרטיס, ואז במיכל. זיק של בהלה חלף בפניה.
— את… את ממשפחת רז?
— נכון. ואת, מורן, סיפרת לי אתמול על האישה ועל הילד שלו. תודה על המידע. – היא חייכה חיוך דומה לחיוך של מורן אתמול. – באתי לסגור את החוזה.
היא התקדמה במסדרון, חלפה ליד משרדי הזכוכית, עד שהגיעה לחדר הישיבות המרכזי. בתוכו כבר ישבו יו"ר הדירקטוריון, המנכ"ל ויונתן עצמו. הוא נראה מופתע ואומלל כשראה אותה.
— מיכל? מה… מה את עושה פה? — הוא קם ממקומו.
היא לא ענתה. היא פתחה את התיק, שלפה קלסר, והניחה על השולחן תדפיס של חשבון בנק, תמונות ממצלמות האבטחה של האולם, והעתק רישום של קופת חולים. — רבותיי, אני מצטערת להפריע. אבל למר יונתן כהן יש חיים כפולים. אישה וילד שאינם רשומים בחברה. – היא פנתה למנכ"ל. – קרן רז מושכת הבוקר את כל השקעותיה. שווי של ארבעים ושניים מיליון שקל יוצא מהחברה תוך שעה.
הדירקטורים התחילו להזיז כיסאות. יונתן החוויר. יו"ר הדירקטוריון, גבר כבן שישים בחליפה כהה, קם בפתאומיות.
— גברת רז, יש לנו הסכמים חתומים. אולי תתני לנו שבוע לארגן גישור? אפשר למצוא פתרון שימנע קריסה מוחלטת.
— אין פתרון, – אמרה מיכל בקור רוח, – כי האמון איננו.
המנכ"ל הצטרף, קולו נרגן: — תדעי שמשפחת רז עלולה להיתבע על נזקים. יש לנו יועצים משפטיים.
— תביעו. – מיכל לא הסתובבה. – גם לנו יש עורכי דין. והחוב המוסרי כאן גדול מכל חוב חוזי.
— מיכל, את לא מבינה… דנה… היא סתם— ניסה יונתן.
— היא סתם רשומה בתור האישה שלך אצל הרופא? ועומר, בן ארבע, לא שלך? – מיכל זרקה לעברו את הצילום שבו נראה יונתן יושב ליד דנה ועומר בשולחן, ידו על כתפה. ידה רעדה קלות כשלחצה על התמונה, אך קולה נשאר יציב.
באותו רגע, מחוץ לדלת, הופיעה דנה לוי. היא הגיעה למשרד כדי לפגוש את יונתן, ופתאום ראתה את מיכל עומדת בראש השולחן.
— מה קורה פה? – שאלה דנה, קולה רועד.
מיכל הסתובבה אליה באיטיות. — אה, דנה. בואי, תשבי. – היא הצביעה על כיסא ריק. – בדיוק דיברנו עלייך. יונתן איבד הבוקר את כל הגיבוי הפיננסי. החברה בצרות רציניות. – היא פנתה ליונתן. – ואתה, תארוז את הדברים שלך מהבית עוד היום. בערב אני אשלח מישהו שיאסוף את השאר.
יונתן ניסה לדבר, לחייו סמוקות. — הרסת את הקריירה שלי, את יודעת?
מיכל עצרה, מבטה נעוץ בו. לרגע, גרונה התכווץ, והמילים יצאו מעט צרודות: — לא. – היא התקרבה מעט, וקולה התחזק שוב. — פשוט החזרתי אותה למה שהייתה שווה בלי הכסף של המשפחה שלי.
היא יצאה אל המסדרון. ליד דלפק הקבלה, מורן ישבה דוממת, מחזיקה את כרטיס הביקור של מיכל בשתי אצבעות, כאילו היה מוצג במוזיאון. מיכל עצרה לרגע, הביטה בה, ואז המשיכה למעלית. לא היה צורך במילים.
היא נכנסה למעלית, ומאחוריה התעופפו קולות צעקות מתוך חדר הישיבות. האצבעות שלה נלחצו על המעקה הקר.
למטה, בלובי, חיכתה לה יעלי. סבתא הביאה אותה, והיא ישבה על ספסל, מנופפת ברגליים ומחזיקה בקופסת הקרטון עם הצמיד. — אמא, סיימת? אפשר לנסוע לים?
מיכל כרעה מולה ולקחה את הצמיד. היא קראה את המילים: "אבא שלי גיבור" – הטיפקס עדיין נצמד עקום. גרונה התכווץ, והיא נישקה את מצחה של הילדה.
— כן, מתוקה. הים מחכה. – היא קמה, אחזה בידה, ויצאה איתה החוצה אל אור הבוקר.
הצמיד נשאר בידה השמאלית. אצבעותיה עברו על האותיות המרוחות, והיא הביטה בו רגע. ליד הכניסה לחניון, ליד הפח האפור, היד נשארה תלויה באוויר. ואז, בנשיפה איטית, היא השליכה את הצמיד פנימה והמשיכה ללכת.
