השכשוך של כוסות התה היה הרעש היחיד בחדר. אמא שלי, נורית, הניחה על השולחן ערימה של ניירת כמו נווטת שפורשת מפה. קולה נשמע סתמי, כאילו היא מקריאה רשימת קניות.
״הדירה בבת ים, חסכונות הבנק, תיק ההשקעות, קופת הגמל… סך הכול, קצת יותר משלושה מיליון שקל.״ היא הרימה עיניים אל אחי איתן, שישב בכיסא העור שהיה פעם של אבא. ״צוואה מפורשת. הכול עובר לניהולך הבלעדי.״
איתן שילב ידיים. רחל, גיסתי, ישבה צמודה אליו, גבוהה ומתוחה כמו ציפור דרוכה. ברגע שאמא אמרה ״שלושה מיליון״, קצות אצבעותיה של רחל התחילו להקיש בשקט על הברך. היא כמעט חייכה, אבל מהר מאוד סידרה את הפנים להבעה חמורת סבר. איתן רק הנהן, כאילו קיבל דוח רבעוני צפוי מראש.
אמא שלפה מתחת לשולחן קופסת קרטון קטנה. פתחה אותה. בפנים, על מצע של צמר גפן מצהיב, נח שעון יד ישן – קסיו אנלוגי, צמיד עור חום סדוק, זכוכית שרוטה כאילו מישהו ניסה לגרד ממנה את הזמן.
״ויעלי… אבא השאיר לך את השעון שלו.״ היא דחפה את הקופסה לעברי. ״הוא אמר שתשמרי עליו. שעון עם ערך סנטימנטלי.״
המילה ״סנטימנטלי״ נחתה בחדר כמו פירור יבש. דודתי מרגלית, שישבה בפינת הספה, התחילה לחתוך עוגת דבש לפרוסות דקיקות במיוחד. דוד רפי הביט מהחלון אל הים, כביכול ראה דולפין. שקט של מבוכה.
שלושה מיליון שקל לבן הבכור. שעון ישן לבת הצעירה. ואיש לא הופתע.
אני הושטתי יד ולקחתי את השעון. ברגע שהאצבע שלי פגשה את המכסה האחורי, הרגשתי חריץ דק, כמעט בלתי מורגש, כאילו מישהו פרץ אותו בעבר וסגר בחזרה בקפידה. הנחתי לאגודל שלי ללטף את השריטה.
״הבנתי,״ אמרתי.
אמא נשמה לרווחה, הופתעה מהוויתור המהיר. ״שתדעי, אבא אהב את השעון הזה. הוא אמר שזה הוגן.״
״הוגן,״ חזרה רחל אחריה, ודחפה לעברי עט פיילוט. ״קחי, תחתמי.״
העו״ד השמין ששכב על הספה פרש שישה עמודים מהודקים. ויתור מרצון על כל זכות בנכסי המנוח. תמורת השעון. חתמתי, אחת, שתיים, שש חתימות, עד ששמי – יעל בן דוד – השתרע על כל השורות.
כוסות התה הורמו שוב. איתן היה עסוק עכשיו בדברי ניחומים של דודות: ״זה עול כבד, אבל אתה תסתדר, ילד טוב.״ רחל התקשרה מיד לבנק לקבוע פגישה.
איש לא שאל איפה הייתי בשמונת החודשים האחרונים. לא הזכירו את הספה המתקפלת שקניתי כדי לישון ליד מיטתו של אבא ב״שיבא״, לא את המשכנתא שלקחתי על התרופות שלא בסל הבריאות, לא את הרכב שמכרתי. איתן בא לבקר פעמיים. בפעם השנייה, אבא ישן.
כשיצאתי מהבית, התחיל גשם דק. שמתי את השעון בכיס הפנימי של המעיל. הלב שלי פגש את המתכת הקרה בכל פסיעה. באוטובוס לחדר המושכר שלי בכרמיאל, בדקתי את הבורג הקטן בקצה המכסה. בעזרת מפתח קטן שמצאתי בתיק, פתחתי את התושבת. הגוף שלי רעד. לא מקור.
המכסה נפתח בקליק.
בתוך השעון, מקופל בקפידה, היה נייר אורז דקיק. לא היה שם כיס של סוללה – כל המנגנון הוסר, ובמקומו ישבה פיסת פתק לבנה. פרשתי אותה.
מכתב בכתב ידו של אבא, כחול-שחור, האותיות הקטנות והלחוצות שזיהיתי מפתקי הסליחה שלו:
״יעלי שלי,
אם את קוראת את זה, סימן שנורית עשתה בדיוק מה שחששתי – נתנה לאיתן הכול. השעון הזה הכיל פעם את המפתח שלי לזמן האמיתי. תלכי לבנק הדואר ברחוב יפת ביפו, תא 344. הקוד: 27–12, יום ההולדת שלך. אבא חשב עלייך עד הרגע האחרון.
אוהב, חיים.״
קיפלתי את הפתק כמו קליפת בצל קדושה. עיניים דקרו. באותו לילה, בלי לחשוב פעמיים, נסעתי ליפו.
בבוקר, פקידת הבנק הובילה אותי אל מאחורי דלת פלדה. תא 344 נפתח בצפצוף. על המדף נח תיק קלסר חום, ועליו הודבקה פתקית בכתב יד: ״למקרה חירום – חיים״. בתוכו: צוואה נוספת, נוטריונית, מתורגמת, חתומה על ידי שני עדים. והמילים: ״במקרה שבו נורית מעבירה את מלוא הירושה לעיזבון של איתן, לרבות הנכסים בבת ים, כל החלטה קודמת בטלה. מלוא הרכוש יועבר במלואו לבתי יעל.״ ומתחת לכך: פירוט חשבון נפרד: 520,000 שקלים. חיסכון נסתר. בשבילי.
לא בכיתי. צחקתי. הבטתי שוב בשעון. החריץ בגב – עכשיו היה ברור. מישהו ניסה לפרוץ אותו לפניי, אולי אמא, אולי רחל, אבל הן לא מצאו דבר. אבא הטמין את הצופן עמוק. רק לי ניתן המפתח. פקידת הבנק שאלה אותי אם אני צריכה כוס מים. לא, תודה. ביקשתי ממנה עשר דקות.
עשר דקות אחר כך, התקשרתי לאיתן.
״תגיע עם רחל ואמא לעו״ד,״ אמרתי, ״יש עדכון בנוגע לירושה. בשתיים, לא מאוחר.״
במשרד, כל הפמליה ישבה: איתן זקוף, רחל לחוצה, אמא חמורת סבר, הדודות עדיין עם שאריות עוגה. העו״ד השמין הביט בי בסקרנות.
הנחתי את הצוואה החדשה על השולחן.
״אבא לא כתב רק צוואה אחת,״ אמרתי. ״הוא ידע שתתני הכול לאיתן, אמא. אבל הוא רצה להיות בטוח. השעון היה הפוליסה.״
איתן תפס את הנייר, קרא בקול רם, פניו הלבינו. רחל השמיעה צליל חנוק, כמו דלת שנתקעת. אמא קראה את המסמך שלוש פעמים, ואז הביטה בי.
״הוא עשה את זה מאחורי הגב שלי?״
״לא.״ חייכתי. ״הוא עשה את זה למרות הגב שלך. בואי, יש פה משהו גם אלייך.״
מתחת למסמך, הוצאתי מעטפה קטנה נוספת. עליה היה כתוב ״לנורית״. אמא פתחה אותה ביד רועדת.
״נורית,
אני יודע שחשבת שמגיע לאיתן יותר. אבל יעלי נשארה. את יכולה לכעוס, אבל דעי שהבית שקניתי בבת ים לא היה שלי. אמא שלי קנתה אותו לי, כמו שאת ניסית להעביר לאיתן. את יודעת איפה הוגן נמצא. תניחי לילדה. תני לה את המגיע לה.
חיים.״
אמא לא אמרה מילה. הוציאה ממחטה, קיפלה אותה, והכניסה חזרה לתיק. עו״ד השמין בחן את המסמך, ניקה את משקפיו, ואמר: ״הצוואה הזאת מאוחרת יותר, נוטריונית, ומבטלת במפורש כל צוואה קודמת. היא גוברת. מלוא הרכוש – הדירה, החיסכון, תיק ההשקעות, קופות הגמל – עובר ליעל.״
איתן השליך בכעס את המפתחות של דירת בת ים על השולחן. רחל השמיעה מילה גסה ויצאה בסערה מהחדר.
באותו ערב, חזרתי לדירת החדר. אבל הפעם, לא נכנסתי הביתה. נסעתי לדרום, לבית חולים ״סורוקה״, ותרמתי חמישים אלף שקל למחלקת האונקולוגיה – חלק קטן מהחיסכון הנסתר שאבא צבר למעני. השעון הישן חזר לפרק היד שלי, עובד, מתקתק. ואבא, מהתא הקטן שמאחורי הספרות, זרם.
