יוסי הרים את מבטו מהספה בסלון רק כששמע את דפיקותיה העדינות של אשתו על דלת הזכוכית.
"יוסי, אתה שומע אותי? השעה כבר אחת-עשרה. הקפה התקרר, החביתה התקררה, ואתה עוד בפיג'מה. כמה אפשר?"
"עליזה, עזבי אותי," מלמל יוסי וחזר להביט בתקרה. "תני לי לנשום קצת. מה את רודפת אחריי כמו אחרי ילד?"
"ילד," נאנחה עליזה ונכנסה פנימה. "תראה את עצמך. חצי שנה אתה הולך ככה סהרורי בתוך הבית. קמת, אכלת, חזרת לרבוץ. מה יהיה איתך?"
יוסי משך בכתפיו. "מה צריך להיות? יצאתי לפנסיה. זה הכול."
הוא לא סיפר לה שכל בוקר הוא עדיין מתעורר ברבע לשש מתוך הרגל, שומע בראש את צלצול השעון המעורר ההוא, ואז נזכר שאין לו לאן ללכת. שלושים וארבע שנים הוא עבד כאחראי תחזוקה בבית החולים איכילוב – התחיל כחשמלאי צעיר, סיים כמנהל צוות של חמישה עובדים. כל בורג, כל מפסק חשמלי וכל צינור בבניין הכיר אותו בשמו. ובוקר אחד אמרו לו "תודה רבה, יוסי, תהנה מהחיים", לחצו יד, נתנו זר פרחים – וזהו. נגמר. מאז הוא מרגיש כמו מנוע של מכונית שממשיך לסובב סרק בלי שאף אחד צריך אותו.
"אתה יודע מה?" עליזה נעמדה מולו עם ידיים על המותניים. "נסענו לטייל קצת."
"לאן?" שאל יוסי בחשדנות.
"לא יודעת. לחוף. לפארק. לנשום אוויר. אולי אפילו להרצליה, לשבת מול הים."
"בחום הזה? תשתגעי."
"אז מתי? בחורף? יוסי, החיים לא נגמרו בפנסיה. הם רק השתנו."
"מי אמר שאני רוצה שהם ישתנו?" ענה יוסי וקם מהספה. "היו לי חיים טובים. עכשיו אין לי מושג מה לעשות עם עצמי. לא בא לי להיות סבא שיושב בגינה וסופר יונים. לא בא לי פתאום לגדל צמחים או לעשות יוגה על הדשא. מה נשאר? טלוויזיה? תשדורות החדשות אותו דבר כל ערב."
הוא צדק. החיים שעניינו אותו באמת – הטלפונים הדחופים באמצע הלילה, התקלה במערכת החשמל בחדר ניתוח, העובד הצעיר שהיה צריך ללמד אותו איך לא להתחשמל – כל זה היה מאחוריו. ובאופק הוא ראה רק שעמום אינסופי.
יום אחד, בלי התראה מוקדמת, מיכל הגיעה.
הוא פתח את הדלת וראה קודם כל את החיוך הרחב של הבת שלו, ואז – את הכדור הקטן והרועד שישב לה על הידיים והביט בו בעיניים עצומות, שחורות ומבריקות.
"אבא'לה, מה שלומך?" מיכל התכופפה לנשק אותו על הלחי, ועליזה מיד רצה מהמטבח.
"רגע, רגע," יוסי לא זז מהפתח. "זה מה?"
"זה? זה יוצאים מהעבודה שלי אספו אותו ליד תחנה מרכזית לפני שנה. קוראים לו מונטי."
"קוראים לו… מונטי?" יוסי נעץ מבט בכלב הקטן, שהתחיל לכשכש בזנב במהירות מסחררת. "בת כמה האסופה הזאת? היא בקושי מגיעה לי לקרסול."
"זכר, אבא. מונטי הוא זכר. והוא בן שנתיים בערך, ככה הווטרינר אמר. ג'ק ראסל טרייר, לא גדלים יותר מזה."
"מי קורא לכלב על שם רחוב בתל אביב?"
"זה שם טוב! ומה זה משנה?" מיכל צחקה, נכנסה פנימה והניחה את הכלב על הרצפה. מונטי הסתובב במקום, רחרח את השטיח, רחרח את הרגל של יוסי, ואז רחרח שוב את הרגל של יוסי כאילו גילה אוצר ארכיאולוגי.
מאחורי מיכל נכנס ירון, חתנו, נושא שתי שקיות גדולות. הוא הניח אותן בשקט ליד הארון במסדרון.
"מה יש בשקיות?" התעניין יוסי.
"דברים של מונטי," אמרה מיכל בקלילות. "אוכל, רצועה, צעצועים, השמיכה שלו."
"מה זאת אומרת 'דברים של מונטי'? למה שהוא צריך פה דברים?"
מיכל התיישבה ליד השולחן וחייכה חיוך רחב ומלא תקווה. "אבא, אני וירון טסים לברצלונה."
"מה? מתי?"
"עוד שבוע. ירון קיבל הצעת עבודה כמנהל פרויקטים בחברת הייטק שם. טסים קודם לחודש-חודשיים, לסדר דירה, לבדוק את כל הבירוקרטיה. זה סיפור ארוך. ואין סיכוי שאנחנו לוקחים את מונטי איתנו כרגע. הוא יפחד בטיסה, שם אין לנו בית קבוע…"
יוסי קלט לאן זה הולך. "לא."
"אבא."
"לא, מיכל, אני יודע מה את הולכת להגיד. אין מצב. אף פעם לא היה לי כלב."
"בדיוק," מיכל חייכה. "הגיע הזמן שתחווה את זה."
"אין לי זמן לטיולים, אין לי כוח לנביחות, אין לי חשק לנקות אחרי חיה. אני פנסיונר עייף. אני רוצה שקט."
"אבא," מיכל התקרבה ושמה יד על כתפו. "תראה אותו. הוא קטן, הוא שקט, הוא לא עושה צרות. וזה זמני. ברגע שנסתדר, מיד נחזיר אותו לארץ או נביא אותו אלינו. חודש, חודשיים מקסימום. מה יש לך להפסיד?"
יוסי הביט לעבר עליזה, שקיפלה מגבות בסלון ועשתה עצמה עסוקה. "את ידעת מזה?"
"אולי ידעתי," שרה עליזה בשקט.
"בגידה," פלט יוסי.
מונטי, בינתיים, התיישב לרגליו של יוסי והרים אליו מבט ישיר ויציב. הזנב שלו המשיך לעבוד כמו מטוטלת.
"אתה רואה?" אמרה מיכל. "הוא בחר בך. אצלנו הוא היה צריך שלושה ימים עד שהתקרב ככה. אותך קיבל בשתי דקות."
יוסי שתק. הוא נזכר פתאום איך הרגיש כשמישהו היה מתקשר אליו מבית החולים, באמצע הלילה, והיה אומר "יוסי, יש לנו בעיה, בוא". הצורך הזה. הידיעה שמישהו סומך עליו.
"שבוע," אמר בקול צרוד. "שבוע, לא יותר."
"חודש," התמקחה מיכל.
"שבועיים, וזאת המילה האחרונה שלי."
"חודש, וירון הביא לך את העוגיות הגביניות שאתה אוהב מהמאפייה ההיא ברחוב דיזנגוף."
שתיקה.
"שלושה שבועות, העוגיות, ואת לא מספרת לי יותר על החיים שלכם בברצלונה כשעולה לכם שם קשה."
"עסקה!" מיכל קפצה עליו בחיבוק, וירון חייך באושר והתחיל לפרוק את השקיות.
הבוקר הראשון עם מונטי היה הלם תרבותי.
יוסי התעורר משנתו כשהרגיש רטיבות קטנטנה על קצה האף. הוא פקח עיניים וראה שני כדורים שחורים מביטים בו מס"מ ספורים. מונטי ישב לו על החזה, ליקק את אפו של יוסי, והזנב הלם ברעש על ארון המיטה.
"מה אתה, משוגע?" גנח יוסי וניסה להרים את עצמו. "השעה…"
הוא הציץ בשעון. שש בבוקר. בדיוק. השעה שבה פעם היה קם לעבודה.
מונטי נבח נביחה קצרה וקטנה, כאילו אמר "נו, קדימה".
"אתה מבין," הסביר יוסי תוך כדי שהוא מוציא את עצמו לאט מהמיטה, "שאני כבר לא עובד? אין לאן למהר."
מונטי קפץ ממנו, רץ אל הדלת, חזר בריצה, רץ שוב. אי אפשר היה לטעות במסר.
יוסי לבש מכנסי טיולים, חגר רצועה, ויצא איתו החוצה ברחובות תל אביב הלחים של תחילת הסתיו. המושבות הקטנות, עצי השקמה, הריח של הפלאפל מדוכן ברחוב הסמוך. מונטי רחרח כל עץ, כל ספסל, כל פיסת דשא.
"תגיד," אמר יוסי לכלב תוך כדי הליכה, "מה הקטע? כל מה שמעניין אותך זה פיפי של כלבים אחרים? החיים האלה נראים לך מספקים?"
מונטי לא ענה, כמובן. הוא פשוט התקדם בזנב מורם, מקפץ קלות, ופתאום יוסי קלט את עצמו – הוא חייך. הוא חייך ברחוב, בשש ורבע בבוקר, בלי סיבה.
הסערה הראשונה הגיעה כעבור יומיים.
"יוסי! יוסי, תראה מה הוא עשה!"
הוא הגיע בריצה לסלון וראה את עליזה עומדת המומה מול הספה. הכרית שעליה רקמה ציפית במו ידיה הייתה מפורקת, המוך הלבן היה מפוזר על הרצפה כמו שלג, ומונטי ישב באמצע ההרס עם חתיכת בד בפה וזנב מתנועע כולו.
"מונטי!" צעק יוסי. "מה עשית?!"
הכלב הניח את הבד, השתטח על הרצפה, והביט בו במבט הכי מתקרבן בעולם.
"הוא השמיד לי את הציפית מבולגריה! זאת הייתה המתנה של אמא שלי!" קוננה עליזה.
"זהו. נגמר," רעם יוסי. "התקשרי למיכל, שיביאו מישהו לקחת אותו. אני לא מסוגל."
הוא יצא מהבית בסערה, השאיר את מונטי עם עליזה, והלך לפארק הירקון לבדו. התיישב על ספסל, הביט בברווזים, וניסה להבין למה הוא כל כך כועס. הרי ציפית, בסוף, היא רק ציפית. לא זה מה שהרגיז אותו – אלא ההרגשה שהוא איבד שליטה על המרחב הקטן והמסודר שלו, על הפינה השקטה האחרונה שנותרה לו.
כשחזר הביתה, עליזה כבר ניקתה הכול. במרכז הסלון, על השטיח, שכב מונטי. לידו ישבה עליזה ולטפה אותו.
"הוא לא עזב את הדלת," אמרה. "כל הזמן ישב וחיכה שתחזור. לא הסכים לאכול. לא זז."
יוסי נאנח, התכופף, ומונטי מיד קפץ וליקק את ידו. "אוי, אתה. חתיכת צרות על ארבע רגליים."
הלקח נלמד: הציפיות עברו לארון עליון, ויוסי התחיל לקחת את מונטי איתו לכל מקום. לפעמים, הם היו יושבים יחד בבית קפה קטן ברחוב שינקין, יוסי שותה אספרסו כפול, מונטי מתחת לשולחן, והם צופים באנשים. אף אחד לא אמר מילה, אבל יוסי הרגיש שוב שיש לו עם מי להיות.
ואז, דווקא כשהכול הסתדר, הכול כמעט נגמר.
זה קרה בחוף תל אביב, שם התחילו לטייל לפנות ערב, על הטיילת. יום אחד, חבורת צעירים עברה לידם על סקייטבורדים רועשים. מונטי, שחושיו תמיד היו חדים, נבהל מהרעש הפתאומי. טלטול אחד חזק, והוא חמק מהקולר.
"מונטי!" צעק יוסי.
הכלב רץ. בסמטאות, בין דוכנים, חוצה מדרכה – יוסי רץ אחריו, הלב דופק בפראות, "מונטי! מונטי, עצור!" הוא ראה את גופו הקטן של הכלב חוצה כביש – צפירה חזקה של קטנוע, בלימה, צעקה של נהג – ויוסי עצר במקומו, חסר נשימה, לבו קפא.
הוא רץ קדימה. מונטי ישב על המדרכה מעבר לכביש, רועד כולו, אבל בריא ושלם. אישה צעירה החזיקה אותו.
"אדוני! הוא כמעט נדרס!" היא נזפה.
יוסי לקח את מונטי לידיו, מחבק אותו אל החזה, מרגיש אותו נושם מהר, ומשהו נסדק בתוכו. הוא התיישב על הספסל, חיבק את הכלב, ודמעות התחילו לזלוג. לא בכי חזק, רק דמעות.
"אני לא יכול לאבד אותך, אתה שומע? אתה לא יכול לעשות לי דברים כאלה. אתה הדבר היחיד שצריך אותי פה." לחש יוסי לתוך פרוות הכלב.
הוא לא זכר מתי בכה בפעם הקודמת. אולי בלוויה של אמא שלו. אבל עכשיו, עם האידיוט הקטן הזה בידיים, הוא פשוט נתן לזה לצאת.
מיכל התקשרה כעבור שלושה חודשים. "אבא, חדשות טובות! מצאנו דירה, חתמנו חוזה, ויש לנו גינה קטנה. הבניין גם מאפשר כלבים. אני וירון באים בשבוע הבא לקחת את מונטי."
יוסי קפא באמצע הליטוף. מונטי, שחש שמשהו השתנה, הרים אליו את מבטו.
"באים… בשבוע הבא?" שאל יוסי בקול חלש.
"כן. אני יודעת, עבר יותר ממה שהבטחנו. אבל עכשיו הכול מוכן. תודה ענקית, אבא, אני יודעת שזה היה קשה."
"לא," אמר יוסי בלי לחשוב. "זה לא היה קשה."
שתיקה בקו.
"אבא? אתה בסדר?"
"מיכלי," התחיל יוסי. "אני רוצה לבקש ממך משהו. את יכולה להגיד לא."
"מה?"
"תשאירי אותו אצלי."
שקט.
"אבא," קולה של מיכל התרכך. "בכית פעם אחת בחיים שלך, כשסבתא נפטרה. ותראי אותך. התאהבת."
"אני… אני לא יודע מה את אומרת. פשוט… הוא התרגל. וגם אני התרגלתי. הוא צריך אותי. מי יוציא אותו בבוקר? מי ירוץ איתו בחוף?"
"ירון ואני. זאת הייתה התוכנית."
"אבל אתם תהיו בעבודה כל היום, בברצלונה, מי יסתכל עליו? אולי נחכה עוד קצת? אולי…"
"אבא. תירגע. נדבר כשנבוא."
הם הגיעו ביום שישי בצהריים. יוסי פתח את הדלת, וראה את מיכל מחזיקה… רצועה נוספת וקולר חדש, מנצנץ.
"מה זה?" שאל.
"זה? זאת המתנה שלך."
"אבל…"
"אבא, תבין, אנחנו יודעים. גם ככה ירון ואני דיברנו בינינו. קשה להחזיר כלב הביתה כשהוא בחר לעצמו בן אדם אחר. מונטי בחר בך. תראה איך הוא מסתכל עליך."
ואכן, מונטי עמד לצד יוסי, צמוד לרגלו, נובח פה ושם אבל לא זז מילימטר.
"אז… מה עכשיו?" שאל יוסי, מנסה להסתיר את ההתרגשות.
"עכשיו," מיכל חייכה והושיטה לו את הרצועה החדשה, "אתה מפסיק להתלונן שאין לך מה לעשות בפנסיה. ומונטי הופך רשמית לכלב שלך. תעודת אימוץ כבר סידרנו."
"אבל… מה עם החוקים? הוא השמיד ציפית של סבתא, הוא נובח מתי שמתחשק לו…"
"לך תקבע לו חוקים, אבא. ממתי אתה מקשיב לחוקים? אתה בן אדם עיקש, תמצא שפה משותפת."
יוסי הרים את מונטי, קטן וחם, וטמן את פניו בפרווה. "שמעת, מפלצת קטנה? אתה שלי עכשיו."
השקיעה ירדה על תל אביב, והאוויר התמלא בריח של ים וזיכרונות חדשים. יוסי, עליזה, מיכל וירון ישבו במרפסת, שתו קפה שחור, ומונטי ישב על הברכיים של יוסי.
"אז מה אתה מתכנן לעשות איתו בשנה הבאה?" שאלה מיכל. "תלמד אותו טריקים? תיקח אותו לוטרינר לבדיקות? יש עוד הרבה אחריות."
"אני יודע," אמר יוסי ברוגע. "אבל יש לי זמן, נכון? ואני לא לבד. מחר בבוקר נלך לחוף, רק שנינו, לראות זריחה. בחיים לא ראיתי זריחה בחוף."
"באמת? בחיים?"
"בחיים. תמיד הייתי עסוק בעבודה. אבל מונטי דורש לראות הכול. מי אני שאסרב לו?"
מונטי ליקק את אצבעותיו, והזנב הכה על כיסא הפלסטיק בקצב אחיד ומספק. יוסי לא הוסיף מילה. הוא רק הביט קדימה, אל הים המתכהה, וידע ששם, מעבר לאופק, מחכה כבר הבוקר הבא.
