Lewis Simmons

אף אחד לא אמר לי את זה ישר. זה התגלגל אליי לאט־לאט, כמו ריח של גז שבורח מהכיריים — קודם חושבים שבא מהשכנים, אחר כך נראה כאילו זה

הכותרת הראשונה שעולה לי כשאני חושבת על אותו יום היא לא "אלפית" ולא "מזל טוב". היא "שלוש עגבניות". שלוש עגבניות שהתגלגלו מהסלסלה שלי על מרצפת השיש הלבנה בסלון

— תשמעי, יש לי בעיה, — אבנר עמד בפתח המטבח וגלגל את מפתחות הרנו שלו בין האצבעות בלי להביט בי. — נעה, אל תתחילי עם המבט הזה, בסדר?

— אתי, אתה יורד? — צעק לי דורון מהמרפסת. תוך דקה נעלתי את הדלתות ונסעתי — ולא חזרתי. בבוקר ההוא חיפשתי בתא הכפפות את תעודת הביטוח של הטויוטה,

השם שלי טל אלגרנטי, בת שלוש וארבעים, ואני נשואה למאיר כבר תשע עשרה שנה. גרים בקריית אונו, בקומה שלישית בלי מעלית, ובקיץ המרפסת שלנו מריחה עשן על-אש מהשכנים

אני עובדת כבר תשע שנים כמנהלת אירועים באולם האירועים של מלון "מרגלית הכרמל" בחיפה, ובערך פעם בחודש אני באירוע ערב גאלה. בדרך כלל אני זוכרת מערב כזה רק

המרפסת בבית ברמת אביב הייתה מוצפת אור של אחר צהריים חם, וריח עוגת השוקולד מהתנור התערבב בריח הקפה שרינה מזגה לשני ספלים. היא הניחה את הספל השני מול

מרים גולדשטיין שמה לב לזה בהדרגה. קודם כל פשוט הרגישה שמשהו בסדר הרגיל התערער, ורק אחר כך הבינה מה בדיוק. יום שישי אחר הצהריים היה תמיד היום שלה.

# הטעות בקומזיץ מירי גילתה שהעוגה שרופה בדיוק כשאורית, אמא של החתן, נכנסה למטבח לבדוק "אם הכל בשליטה". "זה בסדר," אמרה מירי, ותלשה את הפינה השחורה של העוגה

רות עמדה במטבח ברחוב ביאליק בפתח תקווה, השעון על הקיר הראה 07:15, ובידה רעדה כוס קפה שכבר התקררה. בנה, תומר, בן שש עשרה, ישב מול הטלפון שלו כבר