Lewis Simmons

אני עובדת כאחות מיון בבית החולים "וולפסון" בחולון כבר עשרים ושתיים שנה וחשבתי שראיתי הכול. אבל את המשמרת שבה הביאו אלינו את חנה מזרחי, לא אשכח בקרוב. השכנה

שלושים ושש שנה קמה רינה ברוך כל בוקר בחמש ורבע, הכינה לעצמה קפה בקנקן האמייל שהיה של אמה, ונסעה באופניים שלושה קילומטרים למאפיית "לחם הבית" ברחוב ביאליק בפתח

רונית עמדה במטבח שלה ברמת גן, שתי כפות ידיים שקועות בקערת בצק, כשהטלפון רטט על השיש. היא ניגבה אצבע אחת במגבת וגררה את המסך. "אמא, את חייבת לבוא."

לפני שתמר עזבה את המשרד ברחוב אבן גבירול היא עשתה דבר אחד: היא צילמה עם הטלפון את כל התיקייה על השולחן. שנתיים וחצי של תלושי שכר, מיילים, ודוח

הרעש הראשון שנעם שמעה באותו בוקר שישי היה מברג חשמלי. השעה הייתה שמונה ועשרים, והיא כבר הייתה ערה שעתיים – כרגיל. חתכה בצל למרק, שטפה כלים מאתמול, הכינה

אני נועם, בן שלושים ואחת, מנהל מוסך לרכבי יוקרה בנתניה. שבעה חודשים אני נשוי לשירה, ועד לפני שלושה שבועות הייתי בטוח שאני החתן הכי בר-מזל ברחוב הרצל. תשמעו,

דבורה עמדה בחצר הבית ברחוב הרצל בפתח תקווה, כפפות הגינה שלה מוכתמות באדמה, וידיה אחזו בעציץ חרס סדוק שהיה שייך לאמה. ורדים אדומים פרחו לאורך הגדר, ובכל זאת

קוראים לי אבישי, אני בן ארבעים ואחת, ואני מגדל דבורים באזור בנימינה כבר תשע שנים. התחלתי עם שתי כוורות אחרי שאבא שלי מת, כי הוא היה זה שלימד

האוטובוס עצר בתחנת הדלק ארבעים קילומטר דרומית לבאר שבע. השעה הייתה חמש וחצי אחר הצהריים, החום של אוגוסט הכה בגג הפח, ואני — אלמן בן שבעים ושלוש —

בבוקר שאחרי הלוויה של בעלי, כשהדמעות עוד לא יבשו על הלחיים, חזרתי הביתה לנתניה וגיליתי שמנעול הדלת הוחלף. אחיו של יונתן, איתן, פתח את הדלת בחיוך קר. "רק