Lewis Simmons

גרשון גר לבד במושב עמוקה, בגליל העליון, קרוב ליער ביריה. בית אבן ישן עם שני חלונות אל הגינה, ומעבר לגינה חומת עצי אלון. בבוקר היה יוצא למרפסת ומביט

החמות נתנה לי עשרים וארבע שעות לארוז, כי בדירה שלי הייתה אמורה להיוולד הנכדה שלה. לא התווכחתי. לא בכיתי ליד השולחן. אמרתי רק "בסדר" והלכתי להביא מזוודה. קוראים

הפעם הראשונה שהחזקתי את הנכדה שלי בזרועות הייתה אמורה להיות הרגע הכי שמח בחיים שלי. במקום זה, אחות בבית החולים לחשה לי משפט אחד שהפך את כל השמחה

אני נדב, בן ארבעים ושתיים, מורה להיסטוריה בתיכון בחיפה. אני מספר את זה כי כולם מכירים את הגרסה של אשתי, מאיה, על מה שקרה עם אמא שלי, ליה.

בשבע ועשרים של יום שלישי צלצל הטלפון. אריה מזג לעצמו קפה והתחיל למרוח גבינה לבנה על פרוסת לחם אחיד. שקט כזה של בוקר, כשהחלון במטבח פתוח לרוח מהים.

הגשם ירד כבר שעתיים ברצף, ונחל תבור געש כמו מפלצת שנשתחררה משלשלאות, גורף בוץ, ענפים ואפילו גופת כבשה שנסחפה ממושב סמוך. זו הייתה הסופה החזקה ביותר שידעה העמק

בגיל שישים ושתיים, ביום ההולדת שלי, הבן שלי הזמין אותי למסעדה בנמל תל אביב. שלושה חודשים הוא לא דיבר איתי יותר מעשר דקות ביחד. קניתי שמלה חדשה בקניון

החום של תחילת ספטמבר במצפה רמון לא דומה לשום חום אחר. הוא לא זורם, הוא עומד. מתנחל על האבנים, על הפח של הגגות, על עץ השיטה הבודד בחצר

שולה הניחה על שולחן המטבח שלי שלושה מעטפות אפורות. — עכשיו אתם משפחה אמיתית, יאללה, תתחילי לטפל בזה, — אמרה וסידרה מחדש את רצועת התיק על הכתף. —

עמדתי ליד קיר הזכוכית בבניין החדש של הפקולטה להנדסה בטכניון. בחוץ, בכיכר שליד המגרש, חנתה פרארי אדומה עם סרט לבן פרוש על מכסה המנוע. רוח מהכרמל כופפה את