HE

מעולם לא חשבתי שבגיל 58 אמצא את עצמי במבחן קבלה, במיוחד לא אצל גבר שאמור להזמין אותי לארוחת ערב. קוראים לי אורית, יש לי עסק קטן לניקיון בתים

בשמונה חודשים בתפקיד, טל עוד לא ראתה מישהו מקבל החלטה כל כך ברורה. כל יום, חמש-עשרים וחמש. המקלדת נלחצת בפעם האחרונה, הדו״חות מיושרים בזווית ישרה, העט נכנס למגירה,

עד שהגיעה יעל. הם נפגשו בתור לקופת חולים בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא עמדה לפניו עם ארגז מלא בציוד אמנות, ולפתע התחתית שלו התפרקה. מכחולים, צבעי שמן ופחיות

יַעֵל דחפה את הדלת וכבר מהמסדרון קלטה את הריח – כָּמוֹן, פַּפְּרִיקָה מתוקה וּבָשָׂר שֶׁל עוֹף שֶׁמִּתְבַּשֵּׁל לְאַט. הריח שֶׁל יַלְדוּת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּבֵית אִמָּא בְּעֶרֶב סֵדֶר פֶּסַח.

הגשם הראשון של נובמבר תפס את רותי בדיוק מול המרקחת ברחוב החשמונאים. לא גשם רציני — טפטוף קר שחדר בין בנייני השיש הישנים של שכונת כרמליה בחיפה, והריח

הדף היה עדיין חם מהמדפסת כשד"ר רונן בן-שבת סגר את הדלת מאחוריו. עשרים ושתיים שנה במסדרונות המחלקה הכירורגית בבית החולים רמב"ם. עשרים ושתיים שנה שבהן קפץ ממיטתו באמצע

– תסתכלי, אפילו הכלב של השכנים לא היה נוגע בקציצות האלה. – הקול של רבקה, החמה שלי, הכה באוויר המטבח כמו גרזן. עמדתי ליד הכיריים, גב הזיעה שלי

פתח בדלת המרפסת מעולם לא הייתי טיפוס של בגידות. דווקא ההיפך. תשאלו את מיכל. שתים עשרה שנה אנחנו ביחד, ועד אותו ערב בחודש אוגוסט, היא היתה מתארת אותי

במשך שבועות ניסיתי להבין מה לעזאזל מסריח לי את הפח. כל יום שישי בבוקר, כשפתחתי את מכסה הפח הירוק שבצד הבית כדי לזרוק את השקיות שלי, הגיע הגל

יוסי עמד באמצע הסלון ורגליו נטועות ברוחב הכתפיים, כאילו האריח מתחתיו עשוי מזהב. "אין לי עניין איפה תישני, הדירה נשארת אצלי," הוא אמר, והמילים נחתו כמו אגרוף על