— ביטלתי את הטיסות, לירון.
אמיר אמר את זה בלי להרים את העיניים מהטלפון. לירון עמדה יחפה על השטיח בסלון, בידה הימנית בגד ים חדש בצבע טורקיז שעוד לא הספיקה אפילו לנסות. המזוודה הייתה פתוחה על הרצפה, חצי מלאה בבגדים מקופלים.
הטיסה לאתונה הייתה אמורה להמריא בעוד שלושים ושש שעות. חופשה שתכננו שנתיים. אי בודד, מים צלולים, בלי ווצאפים מהעבודה.
— מה זאת אומרת ביטלת? — לירון שמעה את הקול שלה יוצא שטוח, לא אמיתי.
— אמא שלי התקשרה ביום ראשון. הצינור בדירה שלה התפוצץ, כל האמבטיה הוצפה. הריצוף התקלקל, הארון מתחת לכיור התנפח ממים. פשוט הרס. צריך לשפץ הכל מאפס — קרמיקה חדשה, אינסטלציה, ארון אמבטיה. קבעתי עם קבלן לעוד יומיים. — אמיר סוף סוף הרים את המבט. — מה את מסתכלת ככה? זאת אמא שלי.
— אמיר, לא נסענו לחו"ל שלוש שנים. אני כבר העברתי תיקים בעבודה. מישהי מחליפה אותי.
— לירוני, ברור שניסע. בשנה הבאה. וגם יותר בכיף — נחסוך עוד קצת, ניקח מלון יותר טוב. ומה, אמא שלי תשב בהריסות עם דלי מתחת לברז? זה לא דחוף עכשיו?
הוא אמר "זה לא דחוף עכשיו" בדיוק באותו טון שהיה משתמש בו אם הייתה שואלת אותו אם לקנות שניצל קפוא או טרי בסופר. ענייני, אדיש, בטוח בצדקתו.
— אפילו לא שאלת אותי.
— מה יש לשאול? — אמיר משך בכתפיו, ושלח את ידו לקערת הפיסטוקים על השולחן. — ברור שהיית מסכימה. בסך הכל הקדמתי את הדיון. חסכתי לנו ויכוח מיותר.
לירון הסתכלה על המזוודה. בדופן הפנימי היה כרטיס עלייה למטוס שהיא הדפיסה במיוחד בעבודה, עם פרטי הטיסה באותיות מודגשות. אמיר קם, לקח בקבוק מים מהמקרר, ויצא למרפסת לעשן. היא שמעה את הדלת נסגרת מאחוריו ואת הגפרור ניצת. הערב ירד על רחוב אבן גבירול, ועם החושך נפל גם השקט הזה, עמוק וכבד, שמגיע שנייה לפני שמשהו נסדק.
היא כיבתה את האור במטבח, סגרה את המזוודה, והכניסה אותה לארון.
—
למחרת בבוקר, כשהיא שתתה קפה שחור ליד השיש, רינה התקשרה. רינה, אמא של אמיר, גרה בדירה ברחוב בוגרשוב, שלוש דקות הליכה מהים. דירה ישנה עם רצפת טרצו ותריסים מתקלפים, שהייתה שווה הון רק בגלל המיקום, אבל רינה תמיד דיברה עליה כאילו מדובר בצריף רעוע.
— לירון, מותק, מה קורה? אמיר סיפר לך, נכון? איזה בלגן היה לי עם ההצפה… — הקול שלה היה מתקתק ועייף בעת ובעונה אחת. — הוא כזה מלאך, הילד שלך. כבר הביא לי אריחים מטורקיה, את יודעת, האפורים האלה עם השיש. במבצע בראשון לציון, תפס אותם לפני שנגמרו. את לא כועסת על החופשה, נכון? מותק, אתם צעירים, כל העולם לפנייכם. ואני בגילי כבר לא אזכה לשפץ שוב, תחשבי על זה.
— לא, רינה. אני לא כועסת.
לירון ניתקה וחייכה. לא חיוך של שמחה — חיוך דק, קר. כזה שמופיע כשפאזל מתיישב במקום.
—
השבועיים הבאים עברו בדיוק כפי שציפתה. אמיר חזר כל ערב מדירת אמו, מתפאר במחירי הצבע ובאיכות הטיח ההונגרי שמצא בחנות בפתח תקווה. לירון שמעה אותו, הניחה לו אורז וקציצות בצלחת, ולא אמרה מילה.
היא כבר קבעה לעצמה את התאריך ביומן.
עוד שבוע, במוצאי שבת, אמיר חגג יום הולדת ארבעים. האירוע תוכנן כבר חצי שנה. הוא בחר מסעדה על הטיילת בהרצליה — "המזח", מקום יקר, לבן, עם חלונות ענק לים. שלושים וחמישה מוזמנים: החבר'ה מהתיכון, קולגות מההייטק, דודים מבאר שבע. דמי רצינות בסך ששת אלפים שקל כבר שולמו. היתרה — עוד שמונה עשרה אלף — הייתה אמורה לעבור יומיים לפני האירוע, אחרי סגירת תפריט סופי.
— לירון, מחר אני קופץ למסעדה לסגור את המנות העיקריות, — אמר אמיר באחד הערבים, כשישב מול הטלוויזיה ועבר על ההקלטה של המשחק של מכבי. — בואי נעשה שיפודי פרגית ודג מוסר. מחר נלך להביא את החליפה שלי מהניקוי היבש?
— תעשה שיפודים, — אמרה לירון. — וכסף יש לך? כל הכסף שלנו הלך על האמבטיה של אמא שלך. אולי תבקש הלוואה מרינה?
אמיר גיחך. — אל תדאגי, יש בצד. מהבונוס של פסח שעבר.
— יופי, — לירון מזגה לעצמה מים מהברז ושתתה לאט. — מעולה.
—
באותו סוף שבוע לירון נסעה לאמה בשוהם. אורנה, אמא שלה, גרה בבית פרטי קטן בקצה המושב, בית שאבא בנה במו ידיו בשנות השמונים. ברגע שלירון נכנסה פנימה, היא הרגישה את הריח. ריח של טחב, של קירות רטובים. במסדרון, ממש על הרצפה הישנה, עמדו שני ג'ריקנים גדולים. מהתקרה, מעל ארון הספרים, טפטפו מים חומים ישר לתוך קערת פלסטיק.
— אמא, מה זה?
אורנה, לבושה בחלוק בית פרחוני, נראתה נבוכה. — הגשם הראשון. שכחתי להגיד לך… יש נזילה ענקית בגג. רעף התעופף ברוח בסוכות, ועכשיו הגשם פשוט נכנס. השכן, מוטי, עלה למעלה ואמר שצריך להחליף חצי מהקונסטרוקציה. קורות רקובות.
— ולמה לא התקשרת אליי? — לירון הסתכלה על התקרה. הטיח היה תפוח ונפוח, מוכן לקרוס.
— לא רציתי להעמיס עלייך. אצל אמיר אמא שלו משפצת… וגם חגיגת הארבעים… חיכיתי שתהיו פנויים. אמרתי לעצמי שאקח הלוואה מהבנק, אבל עם הפנסיה שלי, רק צחקו עליי. נסתדר, חמודה. חורף ישראלי לא רציני. הגשם יפסיק.
— כמה ביקש מוטי? עם חומרים, עבודה, הכל?
— מאה ועשרים אלף שקל פחות או יותר. גגות זה יקר היום, לירוני. אבל באמת, נחכה. אולי עד האביב.
לירון שלפה את הטלפון. היא הביטה במספרים שבחשבון הבנק שלה — החסכונות המשותפים שלה ושל אמיר, הכסף שיועד לאולם, למלצרים, לאלכוהול. בדיוק התקופה בשנה שבה אמיר העביר אליה את המשכורת שלו, "שתנהלי".
— אמא, תכיני תה. מחרתיים יהיו לך פועלים על הגג.
—
ביום שני, בלי לספר לאמיר מילה, לירון לקחה יום חופש מהעבודה. היא פגשה את מוטי בבוקר. הוא עלה לסולם, בדק את הקורות, שרק לעצמו, וירד עם הערכה. מאה עשרים ושבעה אלף. כולל מע"מ, כולל פינוי פסולת.
— מתי אפשר להתחיל?
— מחר בבוקר. תקדימי לי חמישים אחוז והיתרה בסוף.
— סגור.
מהמושב היא נסעה ישר להרצליה. חנתה מול "המזח". המסעדה הייתה ריקה, המלצרים סידרו שולחנות. המארחת, בחורה צעירה עם עגיל זהב באף, זיהתה אותה.
— לירון? את רוצה לסגור את התפריט? יש לנו דגירה טרייה ומדהימה מהבוקר.
— לא. באתי לבטל.
הילדה מצמצה. — לבטל? האירוע בשבת.
— נכון. אנא החזירו את דמי הרצינות. אני יודעת שיש קנס של עשרה אחוזים, אין בעיה. תעבירו לחשבון שמופיע אצלכם.
לירון מילאה טופס, חתמה, וקיבלה אישור שהכסף יחזור תוך יומיים. היא יצאה אל החניון, רוח ים מלוחה הכתה בפניה. הים היה גלי, לא רגוע, עם קצף לבן שנערם לאורך החוף. היא שלפה שוב את הטלפון והעבירה למוטי שבעים אלף שקל מקדמה. עכשיו הכסף כבר לא היה בחשבון. שיהיה.
—
בערב חמישי, יומיים לפני האירוע, אמיר חזר מהעבודה נרגש. הוא הביא איתו את החליפה התכולה, תולה אותה בגאווה על דלת הארון, והניח קרטון של יין על השיש.
— לירון! הבאתי את האלכוהול. בורדו שהבטיחו לי עליו. תקשיבי, מחר בבוקר נסע למסעדה, נטעם מנות אחרונות, נשלם, ונסגור. אה, ודודה רוחמה מהצפון מתקשרת כל היום מתי האוטובוס.
לירון ישבה על הספה וקיפלה כביסה. גופייה לבנה שלה, גרביים שחורים של אמיר. היא החזיקה זוג גרביים ביד, קיפלה בזהירות.
— לא נשלם, אמיר.
— מה? — הוא הפסיק לפתוח את קרטון היין והסתובב אליה.
— ביטלתי את האולם.
שקט. אפילו השעון על הקיר נדמה שעצר.
— איזה אולם? — הוא שאל לאט, כאילו דיברה בשפה זרה.
— "המזח". האירוע. ביטלתי. קיבלתי את הכסף חזרה. הוצאתי אותו על הגג של אמא שלי.
אמיר קפא. הפנים שלו התחילו להתקמט, לא מזעם, מחוסר אמונה. כמו מישהו שראה את הרצפה נשמטת מתחתיו.
— לירון, — הקול שלו היה נמוך ומסוכן. — יש לי ארבעים מוזמנים. חבר'ה מהיחידה, דודים מנתניה. כולם באים.
— לא נורא. תבטל. תגיד שהייתה הצפה. תגיד שצריך לעזור לאמא. — היא הנמיכה את הקול שלה בדיוק לטון שלו לפני חודש, באמצע הסלון. — "מה יש להתווכח? זאת אמא שלי. חסכתי לנו ויכוח מיותר."
אמיר חטף את הטלפון מהשולחן. האצבעות שלו רעדו כשהוא חייג למסעדה.
— הלו! תקשיבי, זאת הייתה טעות! אשתי ביטלה… תבדקי אם…
הוא הקשיב כמה שניות, שתק, והשליך את הטלפון על הספה בחמת זעם.
— תפסו לנו את המקום. איזו מסיבת רווקים מהרצליה.
— מצוין. — לירון חייכה שוב את החיוך הדק ההוא. — נעשה מסיבת רווקים בבית. תזמין פיצה, תפתח את היין שהבאת. אני בטוחה שהחבר'ה יבינו. זאת משפחה. במשפחה עוזרים.
— עשית את זה בכוונה. — אמיר לחש את המילים, העיניים שלו אדומות מזעם. — הרסת לי את האירוע בכוונה.
— לא, אמיר. פשוט קיצרתי דיון. בדיוק כמו שאתה אוהב.
הוא הביט בה. אולי לראשונה בחייהם המשותפים, הוא ראה אותה. לא את האישה שתמיד מוותרת, שמסדרת, שמגישה אורז וקציצות. אלא מישהי אחרת, שבריר שנייה לא פחדה ממנו.
—
במוצאי שבת, בזמן שאמיר ישב בסלון עם שלושה חברים ואכל פיצה על שולחן מאולתר, לירון הייתה בשוהם. היא עמדה בחצר, צווארה מתוח לאחור, מביטה בפועלים שהחליפו את הקורה האחרונה. מוטי ירד מהגג, כולו מכוסה אבק, והושיט לה יד.
— גמרנו. הגג שלכן יעמוד עכשיו ארבעים שנה. אפשר לישון בשקט.
לירון הסתכלה על הבית של אמא שלה, על הקירות שהתייבשו, על התריסים הירוקים שאבא שלה צבע בפעם האחרונה. היא חשבה על הילדה שהייתה, שרקדה בסלון הזה כשלא הייתה נזילה. חשבה על אמא שלה, שישנה הלילה בלי דלי ליד המיטה.
היא שילמה למוטי את היתרה מהטלפון. חמישים אלף שקל. הסכום המדויק שיועד לצלחות ולזיקוקים באולם. הכסף עבר. צפצוף אישור קצר.
בנסיעה חזרה לתל אביב, היא פתחה את החלון. האוויר היה עדיין חמים, סוף אוקטובר ישראלי שלא ממהר להתקרר. המוזיקה ברכב ניגנה משהו ישן. היא לא ידעה מה יהיה מחר. אולי אמיר יארוז מזוודה ויסע לאמא שלו. אולי יישאר ויפנים. אולי היא זו שתלך. זה לא היה חשוב כרגע.
היא עצרה ברמזור ברחוב אבן גבירול. נערה על קורקינט חלפה על פניה, שני זקנים עם שקיות מהשוק חצו באיטיות את הכביש. לירון הביטה סביבה, בעיר שלה, והרגישה משהו בחזה. פעם, בילדותה, היא קפצה מגובה לתוך בריכה בפעם הראשונה, והרגישה בדיוק ככה. הרגע שבו אתה מבין שהמים מחזיקים אותך. שצפת.
האור התחלף לירוק. היא נסעה.
