הנכדים שלי רעבים, את חיה כמו מלכה
באמצע יולי, בשלושים ושמונה מעלות, גיליתי שאני לא סופרת נכון.
עמדתי במזווה בדירה שלנו באשדוד, ברובע י"א, וספרתי קופסאות שימורים בפעם השלישית. קניתי שישים קופסאות של טונה וסלקים בשבוע שעבר, במבצע ב"שופרסל דיל". היו שלושים ושתיים. חישבתי שוב. שלושים ושתיים. איפה לעזאזל שאר העשרים ושמונה?
— שאול, בוא רגע.
שאול בא, נעלי הבית שלו משתפשפות ברצפה. עמד לידי, הביט במדפים.
— אולי אכלנו?
— מתי בדיוק? אנחנו אוכלים סלקים בבוקר? שנינו?
שאול משך בכתפיו. המשיך לסלון, נשכב על הספה, הדליק טלוויזיה. ערוץ הכנסת.
חזרתי למטבח. פתחתי את המגירה שבה שמרנו את הכסף לבר המצווה של איתי — הבן שלנו, הילד היחיד, עוד שלושה חודשים אירוע ב"לאגונה" שבנמל אשדוד, במתוקתק. ארבעים אלף שקל — חיסכון של כמעט שנתיים. שמתי אותם במעטפה חומה, מאחורי מגש הפלסטיק לסכו"ם.
המעטפה הייתה שם. אבל כשפתחתי אותה — הכסף היה מסודר אחרת. אני תמיד שמה את האלפים בקבוצות של חמישה, מסודרות, כולן עם הפנים לאותו צד. עכשיו השטרות היו מעורבבים, לא מסודרים, וחלקם חסרים. ספרתי: שלושים ושתיים אלף. שמונת אלפים נעלמו.
— אמא שלך הייתה פה?
שאול אפילו לא הסתובב.
— כן, היא ומכל'ה קפצו. הבאתי להן מפתח חירום, שכחתי להגיד לך.
מכל'ה — אחותו הקטנה, גרושה פלוס שלושה, בת שלושים ושבע, אף יום עבודה בחיים. גרה על קצבאות מביטוח לאומי וממה ש"אמא עוזרת". ומירה — חמותי, בת שישים ותשע, פנסיונרית של בזק, אישה שמעולם לא ראתה חפץ שלא חשבה שמגיע לה.
התיישבתי על שרפרף במטבח. ניסיתי להירגע. ואז נזכרתי בעוגת הגבינה שהכנתי בט"ו בשבט — היא נעלמה מהמקפיא. שמפו "מורoccanoil" שקניתי ב-180 שקל — נעלם מהמקלחת. שמיכת פוך של איקאה — נעלמה מהארון.
כל פעם שמירה הייתה באה "לעזור עם איתי", משהו התאייד.
— שאול, היא גונבת מאיתנו. זאת הפעם הרביעית השנה. ספרתי.
— אל תדברי ככה על אמא שלי.
— אז איך לדבר? לבוא עם עורך דין?
הוא החשיך פנים. קם, הלך לחדר השינה, סגר דלת.
זאת התחילה לפני שנתיים. בהתחלה חשבתי שאני מאבדת את זה — אולי קניתי פחות, אולי השתמשתי ולא זכרתי. אחר כך חשבתי שאולי העוזרת. ורק כשפגשתי את מכל'ה בשדרות ירושלים, עם שקית של "עפיפון" שממנה ביצבצה ידית של סיר — הבנתי. הסיר שלי, זה עם ציפוי אבן, קניתי ב"טמבור" ב-400 שקל. הייתה על הידית חריכה מהפסח הקודם.
— מכל'ה, זאת הסיר שלי.
— יופי. אמא אמרה שאתן לא צריכות.
— לא צריכות? איך הגעת למסקנה הזאת?
— יאללה, יעל, סיר. אל תעשי מזה עניין.
לקחתי את הסיר בחזרה. מכל'ה נעלבה. מירה לא דיברה איתי חודש. וכשכבר דיברה, הטלפון נפתח ב: "אני לא מבינה למה את כזאת קטנונית, הילדה שלי צריכה, לך יש הכול, מה אכפת לך?"
אבל תכל'ס? תכל'ס זאת הייתה בר המצווה. האירוע של איתי. שלוש שנים חיכיתי לזה. כל החיים שלנו הסתכמו ברגע הזה — הילד שלנו עולה לתורה, ואנחנו עומדים גאים.
הגענו לאולם. מאתיים חמישים מוזמנים. שולחנות מעוצבים, צלם מגנטים, תקליטן מהטובים באשדוד. מירה באה עם מכל'ה, שלושת הילדים, שקית מתנה ו… חיוך.
— שאולי, מאמי, — אמרה באידיש, בקול רם, שכל האולם ישמע, — אני ומכל'ה חסכנו לך, קח.
בשקית היה דוד חשמלי לתה. אמת.
עמדתי בשוק. סבתא של שאול מצד אבא, זיכרונה לברכה, השאירה לו קרן נאמנות קטנה בבנק אוצר החייל — שמונים אלף שקל. מירה, בתור אפוטרופוסית, שחררה אותם בדיוק שבוע לפני. היא לא אמרה לנו. שאול גילה במקרה כשהבנק שלח דואר.
— אמא, איפה הכסף של סבתא?
— שאולי, יקירי, סבתא רצתה שמכל'ה תוכל לגדל את הילדים שלה כמו שצריך. מה, אתה תקנא באחותך?
שאול החוויר. מכל'ה ישבה בצד, מסדרת לילד את הקנייטש בסוודר.
— היא רצתה שמכל'ה? — שאלתי.
— יעל, אל תתערבי, — נבחה מירה.
— אני לא מתערבת. אני שואלת איפה הכסף של הבן שלי. של שאול.
שאול החזיק לי את היד. הכריח אותי להתיישב. רעדתי מבפנים. החלטתי לא להרוס את הערב.
סוף הערב. אורחים נפרדים. ניגשתי לארנק שלי — תיק עור שחור ששמתי בכיס המעיל, בחדר הצדדי שבו שמרנו את המתנות. פתחתי. הכרטיסי אשראי במקום. המזומן — 12,000 שקל שהכנתי לטיפים למלצרים ולתקליטן — נעלם. לגמרי. במקום זה היו שלושה מטבעות של עשרה שקלים, ופתק: "תודה."
— מירה.
מצאתי אותה ליד הבר, שותה וויסקי.
— מירה, איפה הכסף שלי?
— איזה כסף, מותק? את שיכורה?
— שתיתי מים כל הערב. איפה ה-12,000?
— אוי, יעלי, אולי שמת במקום אחר? אולי נפל? תבדקי טוב.
— בדקתי. זה היה פה. בארנק. בכיס המעיל שלי. רק לך היה גישה.
היא הביטה בי. ישר בעיניים. ואז צחקה.
— את יודעת מה, יעל? אצלנו במשפחה לא מאשימים. אם איבדת — תקראי למנהל האולם. אולי למשטרה. עם כל הכבוד, לא גנבתי ממך כלום.
מכל'ה התקרבה. "מה קרה?"
— כלום, מתוקה, — אמרה מירה. — יעל איבדה כסף ומחפשת את מי להאשים.
— יעל, תמיד יש לך דרמות. — מכל'ה גלגלה עיניים.
יצאתי מהאולם. עמדתי בחניון, ליד הפיאט 500 שלנו, עם המפתח ביד, ולא הצלחתי לפתוח. היד רעדה.
— יעל, — שאול הגיע מאחוריי.
— שאלתי אותה, שאול. ישר. היא צחקה לי בפנים. באירוע של הבן שלי.
— בואי נלך הביתה. מחר נדבר.
בדרך הביתה, בכביש 4, החלטתי. נגמר.
למחרת בבוקר החלפתי מנעולים. שלוש מאות שקל למנעולן מרחוב רוגוזין. מפתח אחד אצלי, אחד אצל שאול, ואת השלישי שמתי בכספת בחדר.
— יעל, היא עוד תקבל התקף לב.
— יש לה מפתח לדירה שלה.
— היא בת שישים ותשע.
— היא בת שישים ותשע שגונבת סירים, שמפו, טונה, ועכשיו 12,000 שקל מהארנק שלי. אני לא נותנת לה את המפתח.
שלושה ימים עברו. שקט. ביום הרביעי, הטלפון.
— שאולי, למה המפתח לא עובד?
— החלפנו, אמא.
— מה זאת אומרת החלפתם?
— שאנחנו החלפנו.
— אני רוצה מפתח.
— אמא, אי אפשר.
— מה זאת אומרת אי אפשר?! אני אמא שלך! מי הכניס אותך לעולם?! מי ניקה לך את הטוסיק?! מי לא ישנה לילות כשהיית חולה?! ועכשיו אתה נועל אותי בחוץ?! בשביל מה?! בשביל איזו אישה?!
שאול העביר לי את הטלפון. הידיים שלו רעדו.
— מירה, בוקר טוב.
— יעל. מה. זה. הדבר. הזה.
— זה מנעול. החלפתי.
— מי נתן לך רשות?! זו דירה של הבן שלי! את גרה אצלו!
— אנחנו נשואים עשרים שנה, מירה. הדירה משותפת. שילמתי עליה חצי.
— חצי ממה?! מה הבאת?! מה שווה האוכל שאת מבשלת?! בחיים שלי לא ראיתי אישה כל כך חולת נפש! את יודעת מה, יעל? תקשיבי טוב. את לא יודעת במי את נוגעת. תחשבי על העתיד. תחשבי על איתי. על הילד. אל תעשי שטויות.
— מה זה, איום?
— אני רק אומרת. שתחשבי.
ניתקה.
כעבור ארבעה ימים, שליח טפח על הדלת. מכתב מעורך דין. משרד "זיו את זמיר" בבאר שבע.
הנדון: דרישת מזונות בטרם נקיטת הליכים משפטיים
גב' מירה אמסלם, ילידת 1955, תושבת באר שבע, רח' המייסדים 14, חסרת הכנסה קבועה, סובלת מבעיות רפואיות קשות (ראו אישורי רופא מצורפים), דורשת מבנה, מר שאול אמסלם, ומאשתו, גב' יעל אמסלם, תשלום מיידי ורטרואקטיבי בסך 720,000 ש"ח בגין הוצאות מחייה, טיפולים רפואיים, תרופות, דיור והוצאות כרוכות בגידול נכדיה — ילדיה של גב' מכל'ה אטיאס, אחותו של שאול — מאז שנת 2014 ועד היום.
כלומר — עשור.
עמדתי במטבח, קוראת. שוב. ושוב. 720 אלף. לא מיליון שקל, פירגנו לנו. 720 אלף.
— שאול. — הנחתי את המכתב על השיש. — היא הגישה דרישה למזונות.
הוא קרא. הוא קרא עוד פעם. הוא התיישב.
— היא רצינית.
— היא רצינית.
— יעל, אולי… אולי נציע לה משהו? 50 אלף? 70? שתעזוב אותנו?
— שאול, אנחנו עשר שנים מעבירים לה ולמכל'ה כסף. עשר שנים. כל חודש. יש לי דפי חשבון. כל העברה וכל צ'ק. קניתי להן מכונת כביסה, מימנתי להן טיול לאילת, שילמתי להן ארנונה כשהיו בפיגור. על מה היא מדברת?!
— על המפתח, יעל. היא לא סולחת לך על המפתח.
— זה לא קשור למפתח. זה קשור לזה שסוף סוף מישהו שם גבול. והיא לא מסוגלת לסבול את זה.
התקשרתי לעו"ד. מכרה של חברה מהעבודה, בחורה בשם תמר. שקטה, עניינית, עם עיניים שאומרות "אני אוכלת אנשים כאלה לארוחת בוקר".
— תמר, יש לי בעיה.
— תשמיעי.
שלחתי לה את המכתב, צירפתי קובץ אקסל עם כל ההעברות. כל שקל וכל אגורה. היא התקשרה תוך שעה.
— יעל, תגידי, היא באמת חשבה שאף אחד לא יבדוק?
— כנראה.
— יש לי רעיון. תני לי ארבעה ימים.
ארבעה ימים אחר כך, היא הגיעה למשרד. הניחה תיקייה עבה על השולחן.
— תשמעי. בדקתי הכול. עשור של העברות, סליקות, תשלומים בבזק, בארנונה, בחשמל, קופות חולים, הכול. הסכום הכולל — 410,500 שקל. וזה בלי חישוב הצמדה. עכשיו, — היא חייכה, — יש פה עוד משהו. סבתא של שאול. קרן הנאמנות. בדקתי מול אוצר החייל. היא משכה את הכסף בלי ייפוי כוח תקף. שאול היה צריך להיות חתום. זה לא קרה. מכל'ה קיבלה שמונים אלף שקל מכספים שלא שייכים לה.
— מה אפשר לעשות?
— קודם כל, לשלוח לה מכתב תשובה. נצרף את כל הקבלות, נציין את הסכומים, נבהיר שהיא קיבלה יותר ממה שמגיע לה על פי חוק המזונות — כי חוק המזונות חל על הורים, לא על נכדים, היא לא אפוטרופוסית על הילדים של מכל'ה, והם מקבלים קצבאות מביטוח לאומי. שנית, נבהיר שאם היא לא מושכת את הדרישה תוך ארבעה עשר יום — אנחנו נפתח בהליכים נגדה: השבת כספי הקרן, דיווח לרשויות המס (כי היא לא דיווחה על ההכנסות), ותלונה במשטרה.
— ואיום על המקום בעבודה שלה? היא בפנסיה.
— לא צריך את זה. כשאדם מבין שהחוק לא בצד שלו — הוא נופל לבד.
כעבור חמישה ימים, קיבלנו מכתב נגדי מעורך הדין שלה. "מרשתי מרגישה מאוימת ונסחטת." בלה בלה.
תמר חייכה. "הם בפאניקה."
— בואי נלך לבית משפט, — אמרתי.
— חכי. יש גישור חובה בתיקי משפחה. ניפגש שם. תראי איך היא תיראה.
הגענו לבית המשפט למשפחה בבאר שבע. בניין אפור, מיושן, קר. ישבנו בחדר הגישור — שולחן ארוך, שישה כיסאות. מירה הגיעה עם מכל'ה. מכל'ה בשמלה שחורה, ילדותית, עם מטפחת. מירה בשחור, הליכון מתקפל, פנים חיוורות — עושה את המוות.
המגשר, עו"ד כהן, איש מבוגר, עייף, פתח: "בואו ננסה להגיע להבנות."
— אין הבנות! — מירה צעקה. — הבן שלי זרק אותי בגללה! (הצביעה עליי.) היא גנבה לי את שאול! היא גנבה לי את הנכד! היא גזענית, היא אשכנזייה, היא הרסה לי את המשפחה!
שאול ישב לידי. קפוא.
— גב' אמסלם, — אמר המגשר, — בואו נדבר על המספרים. יש פה תיעוד של העברות בסך—
— מספרים?! איזה מספרים?! אני אמא! אמא לא סופרת! אמא נותנת חיים! תגיד לשאול, תגיד לו! הוא היה יושב פה אם לא הייתי מיילדת אותו בבית חולים סורוקה, אם לא הייתי הולכת איתו עשרים פעם לקופת חולים, אם לא הייתי מגדלת אותו לבד כי אבא שלו ברחתי ממנו?!
תמר פתחה תיקייה. שלפה דפים. בנחת.
— הנה, כבוד המגשר, — אמרה בקול שקט, — דפי חשבון של לאומי, לאומי קארד, מזרחי. כל העברה וכל תשלום. הסכום הכולל: 410,500 שקל. בעשר שנים. יש פה אישור גם מבזק — שילמנו את החוב שלה, 4,700 שקל. יש פה אישור מחשמל — 6,300 שקל חוב ששולם. יש פה קבלות של קופת חולים כללית — תרופות. 22,000 שקל בעשר שנים.
— שקר! — מירה צרחה. — הכול מזויף! היא עשתה פוטושופ!
— גב' אמסלם, — אמר המגשר, — הדפים האלה מגיעים ישר מהבנקים. לא מפוטושופ.
— אז מה?! אז מה?! מגיע לי! הגיע לי! אני אמא!
תמר המשיכה, בשלווה. "יש פה עוד עניין. קרן נאמנות על שם סבתא של שאול, המנוחה ז'ולייט אמסלם. שמונים אלף שקל. בוצעה משיכה ללא חתימת שאול, לטובת מכל'ה. אנו שוקלים צעדים משפטיים בנושא. בנוסף — יש תיעוד מצולם מאבטחת האולם באירוע בר המצווה. במצלמות רואים את הגב' מירה אמסלם ניגשת לחדר הצדדי — היחידה — בזמן שהמעיל של מרשתי היה שם. האיכות לא מספיקה להגשת תלונה פלילית, אבל מספיקה לסתור את טענתה שלא הייתה במקום."
שקט. ארוך. כבד.
מכל'ה התחילה לבכות. ממש בכי, עם דמעות. "אמא, את אמרת שאין בעיה, את אמרת…"
— שתקי! — מירה צעקה עליה.
המגשר הביט בשתיהן. "גברת אמסלם, גברת אטיאס. אני ממליץ לכן בחום למשוך את התביעה. יש פה תיעוד הפוך ממה שטענתן. יש פה אפילו חשד לפלילים. אני ממליץ לכן לחתום על הסדר, להתנצל ולסגור את העניין."
— להתנצל?! — מירה קמה. — אני?! בפני מי?! בפני זאת?! (הביטה בי.) היא רוצה להרוג אותי. את רואה, שאול? אתה רואה? אמא שלך מתה, ואתה יושב שם! עם אשכנזייה!
שאול קם. לאט.
— אמא. די.
— מה?!
— די.
— אתה… אתה נגדי?
— כן. אני נגדך. (הקול שלו היה חלוש, אבל יציב.) גנבת לי את הכסף של סבתא. גנבת לאשתי 12,000 שקל בבר מצווה של הבן שלי. גנבת לה סירים. שמפו. אוכל. טונה. השפלת אותה באירוע הכי חשוב בחיים שלה. גנבת מאיתנו, אמא. ואז שלחת עורך דין. את. לא אנחנו. אז תקשיבי טוב — אני לא נותן לך שקל. לא עכשיו, לא אף פעם.
מירה הביטה בו. הפה שלה נפער. ואז, לאט, היא אספה את ההליכון. "בואי, מכל'ה."
— אבל אמא…
— בואי! קמי!
הן יצאו מהחדר. בלי חתימה. בלי הסדר. בלי כלום.
שלושה שבועות אחר כך, הגיעה הודעה רשמית. התביעה נמשכה. עורך הדין של מירה הודיע על סגירת התיק. כנראה המגשר דיבר איתו, כנראה גם הוא הבין שאין סיכוי.
אבל אני ידעתי — זה לא הסוף. אדם שצועק "אני אמא" ומוכן להרוס את הבן שלו — לא עוצר. הוא ימצא דרך. דרך אחרת. דרך עקיפה.
ישבתי במטבח, לילה, ארבע וחצי בבוקר. ליל כלבים בחוץ, רחוק, באזור הנמל. הקומקום שאג.
פתחתי את אפליקציית הבנק. לאומי. נכנסתי להגדרות. קבעתי הוראת קבע — על שם מירה אמסלם. 980 שקל. לחודש. כל ראשון לחודש. לא ציינתי סיבה. לא "מזונות", לא "עזרה". סתם. העברה.
— מה זה? — שאול הופיע מאחוריי.
— מינימום. מה שהיא צריכה באמת. אם היא רעבה, היא לא תהיה. לא יותר.
— למה?
— כי אני רוצה לדעת שעשיתי את שלי. גם כשאני לא מאמינה לה. גם כשהיא קראה לי אשכנזייה ורצתה להרוס אותנו. ככה אני ישנה בלילה.
הוא הביט במסך. שתק.
— 980?
— 980. כמו הקצבה שהיא לא מקבלת.
— את חולת נפש.
— אני יודעת. אבל זאת מחלה שלי. שלי בלבד.
בחוץ התחיל גשם קל. טיפות על החלון. אוגוסט באשדוד, גשם נדיר. אולי סימן. אולי סתם.
שאול התיישב מולי. לקח את הטלפון שלי. הביט.
— תגידי, את באמת חושבת שהיא תבין?
— לא. אבל אני אבין. שאני יכולה לישון. שהיא לא הרסה אותי. שלקחתי מה שהיא עשתה, ועשיתי מזה משהו אחר. קטן. נקי. שלי.
— 980.
— 980.
הוא הנהן. לא אמר "צודקת". לא אמר "טעית". פשוט הנהן. ואז קם, שם קומקום, הכין לנו קפה שחור. שנינו ישבנו, מביטים בגשם, שותים.
